לפקודת השנה, בעזר הק-ל, תחבקו בידכם בן זכר. אך בקשה אחת לי אליך, תנאי בל יעבור
הרבי שוחח אז בנושאים שונים וחשובים ורומם את כל הנוכחים ולפתע עצר, הביט על פני הנאספים וקרא בהתרגשות:
'ישנם אנשים שחושבים כי אם הם עוזרים לילדים שלהם 'להתקדם' בחיים ושולחים אותם 'להשתלם' – זו המשמעות של נחת יהודית- אידיש נחת', אך לא היא, 'אידיש נחת' פירושה שאנחנו
שומרים את הילדים שלנו בישיבות הקדושות"...
רטט של התרגשות פילח את האב ובנו לשמע הדברים. זו לא הפעם הראשונה שלהם כאן בויזנ'יץ, אך הם מעולם לא שמעו את הרבי מדבר על הנושא הזה, ועוד מילים ברורות וישירות כל כך.
בצאתם מבית הרבי חנקה ההתרגשות את גרונם. ר' שאול דב פנה אל בנו, ואמר לו: 'בני יקירי - הבטתי סביבי ולא ראיתי אף אחד שחושב לשלוח את בנו לאוניברסיטה. ברור לי שהכוונה הייתה אלינו. ובכן, החלטתי - לא אקח אותך הביתה. אתה נשאר כאן בארץ ישראל, אתה נשאר בישיבה!"
היהודי החסידי, חבוש מגבעת הסמט הויז'ניצאית, צעד בין בתי העיירה האנגלית הנידחת כשהוא מבחין, להפתעתו, בעוד בית מעוטר במזוזה, ועוד בית.
"קהילה יהודית גדולה יש כאן וטרם שמעתי עליה מעולם" הרהר לעצמו בהפתעה היהודי, ה"ה הרה"ג ר' שלום שטרן שליט"א, ראש כולל ויז'ניץ בלונדון הבירה, שנקלע לעיירה הזו אולי בפעם הראשונה בחייו, מתוקף תפקידו למען החזקת לומדי התורה.
את התשובה לפליאתו הוא קיבל במהירות. התושבים המבוגרים שפתחו לו את הדלתות התבררו כיהודים מבטן ומלידה, למהדרין, אך בכך בדיוק הסתכם הקשר שלהם עם היהדות. הם חיים כאנגלים טיפוסיים לכל דבר, ללא כיפה וללא שום סממן יהודי.
"אתה מחפש יהודי כמוך?" פנה אליו מישהו והפנה אותו לכתובת מסוימת, "שם תמצא את מה שאתה מחפש, יהודי כמוך, עם זקן ופאות". הוא צעד לפי ההוראות, דפק בדלת ואברך צעיר מלא מרץ פותח לו את הדלת, עם "שלום עליכם" וחיוך רחב.
"בואו תיכנסו פנימה" הוא מזמין אותו מיד להיכנס, לטעום משהו.
אחרי כמה צעדים הוא נעצר כמסומר, מביט בתדהמה אל קיר הסלון ממנו נשקפה לא פחות מתמונתו הקורנת והמאירה של מורו ורבו, כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ זי"ע, כשהוא גוזז את תלתליו של פעוט חלאק'ה.
"מה עושה אצלך התמונה הזו?" שואל רבי שלום בהתרגשות ומציג את עצמו, "זהו הרבי שלי, חסיד ויז'ניץ אני".
"הצדיק הזה" משיב בעל הבית, נרגש לא פחות, "הציל אותי, בזכותו ניצלנו אני ובניי מבור תחתיות".
ליד שולחן עם כוס תה וכמה תופינים, למרגלות התמונה, מתיישב ר' שלום והאזין בסקרנות מהולה בהתרגשות לסיפורו של מארחו.
אווירה קודרת שררה בבית משפחת טוגנדהפט הבריטית, באותו ערב בשנת תשל"ד. שקט מחניק אפף את הבית, שמים אפורים הולכים ומתכהים ניבטו מהחלונות האנגליים. ליד השולחן המכוסה במפה רקומה ישבו בני הזוג כשהצער ניבט מעיניהם, ללא מילים.
הם שניהם לא צעירים, מתקרבים לשנת החמישים בחייהם.
הבעל, מיסטר טוגנדהפט, שאול דב בשמו היהודי, נולד בעיר לייפציג למשפחה חסידית שורשית, בשנות השואה הוא נלחם כחייל בכוחות הברית ולאחר שהסתיימה המלחמה חזר לביתו וגילה שמכל משפחתו העניפה לא שרד איש חוץ ממנו ומאביו ע"ה.
השואה הנוראה ותהפוכות החיים חוללו מפנה גדול בנשמתו, הוא שינה את אורחות חייו והתרחק מאוד מצביונו של בית אבא. לקחו לו עוד כמה שנים טובות עד שהוא הקים את ביתו עם אשה יהודיה עם סיפור חיים דומה, כששניהם עברו מזמן את גיל 'בן שמונה עשרה לחופה'.
שאיפתם של בני הזוג הייתה להקים משפחה, וכמה שיותר מהר. להעמיד דור המשך למשפחתם שנכחדה. אלא שבמקרה של בני הזוג טוגנדהפט זה לא קרה. משהו השתבש. השנים חולפות ונוקפות ואף בשורה אין. הבית ריק מילדים.
שנים ארוכות הם מנסים והופכים את העולם בניסיון לזכות לילד משלהם, אך כל מאמציהם עולים באכזבה ומפח נפש.
ואתמול היה השבר הגדול. אחרי שנים של כיתותי רגליים והמתנה בתור הם הגיעו לרופא מפורסם בלונדון, לאחר שעבר על תיקם בעיון הורה לערוך כמה בדיקות מעמיקות, בסיומם הודיע לבני הזוג בצורה הקרה והיבשה ביותר: "אין לכם סיכוי, אתם לא תהיו הורים לעולם!".
מאותו רגע עולמם חשך בעדם, התקווה האחרונה התנפצה לשברים. הם מתהלכים כצללים בביתם. נטולי שמחת חיים.
"את יודעת?" פונה פתאום הבעל שאול דב לאשתו, אחרי שתיקה ממושכת, "אבא שלי זכרונו לברכה, הגיע ממשפחה של חסידי דז'יקוב, הם נמנו על חסידיו של הרבי בעל ה'עטרת ישועה' זי"ע. אמא שלי הייתה בת למשפחת בוימרינג מקראקא, שהיו מקושרים לבית ויזניץ.
האישה תולה עיניים מופתעות בבעלה, היא לא שמעה ממנו כמעט אף פעם על הרקע החסידי שלו.
קולו השליו והמתון הפך לנסער, כשהוא ממשיך "ומה היה עושים הסבים שלי בכל עת שהייתה צרה בבית, כשהם ציפו לישועה? הם הלכו לרבי! הרבי, הוא היה הכתובת בה שפכו חסידים את צרותיהם, ולא רק חסידים, גם אנשים שאינם קשורים לחסידות, היו מגיעים, שואלים, מתייעצים ומתברכים.
שאול דב שקע בזיכרונות, ועיניו הצטעפו בדוק של דמע. חשבתי... חשבתי שכדאי ללכת לרבי... אולי יש היום רבי מדזיקוב, שממשיך את דרכו של הרבי של סבא שלי? נלך אליו, נספר לו מה אמר לנו הרופא, נבכה ונבקש שהוא יתפלל עלינו ויפעל ישועה. מה דעתך?"
דמעות נצנצו בעיניה של הרעיה. "הלוואי, הלוואי"... ניצתה איזו תקווה קלושה בליבה.
שאול דב שהספיק להתרחק מהקהילה היהודית השורשית, החל לברר במאמץ לא קטן, האם ישנו רבי מדז'יקוב הממשיך את שושלת אבותיו. לקח לו זמן עד שהוא הגיע אל מי שידע לומר לו "בארץ ישראל יושב הרבי מויז'ניץ שליט"א שהוא נכדם של צדיקי בית דז'יקוב וידוע כפועל ישועות, כדאי לנסוע אליו"...
וכך באחד מימי שנת תשל"ד קמו בני הזוג טוגנדהפט מלונדון והמריאו לארץ ישראל, לבני ברק, לשיכון ויז'ניץ.
"רבי קדוש", פרץ שאול דב בבכי תמרורים, "מכל משפחתי הענפה נותרתי בודד וגלמוד, אין עוד איש בעולם הנושא את שם משפחתי. שרדנו אני ורעייתי את התופת הנאצית, והרי אני כמעט בן חמישים שנה, זוגתי בת מ"ה, וילדים אין..."
הרבי ה'ישועות משה' הרים את עיניו החומלות לעבר היהודי המיוסר שלפניו, כשמבטו עוטף אותו ברוך ובאהבת ישראל:
"לפקודת השנה, בעזר הק-ל, תחבקו בידכם בן זכר. אך בקשה אחת לי אליך, תנאי בל יעבור.
במלאת שלש שנים לעולל, הביאוהו אליי לגזוז את מחלפות ראשו!".
ידע הרבי, כי אחרת לא יעטרו תלתלי הפיאות את ראשו של הצאצא ולא של דורותיו אחריו...
בני הזוג טוגנדהפט הנהנו בהתרגשות, נפעמים מהברכה הנחרצת, "בוודאי, כשימלאו לו שלוש שנים נביא אותו". וכך היה, עוד באותה שנה נפקדו בני הזוג בבן זקונים שקול בכייתו הדקיק והמתוק מכריז באוזני שומעיו כי יש מנהיג לבירה, הקב"ה וצדיקיו מנהלים את העולם ולא הרופאים ותחזיותיהם.
וייקרא שמו בישראל, דוד.
כשמלאו שלוש שנים לדוד שוב המריאו ההורים לבני ברק, כשהפעם הם נוטלים עמם את הילד, חתן החלאק'ה, כפי שהתחייבו. לגזוז את שערותיו אצל הרבי. הרבי נטל בחיבה את המספריים גזז את שערותיו של הילד ושייר לו שתי פאות מהודרות, מעניק לו את המראה היהודי השורשי. כשהגיע דוד לגיל בית ספר רצו הוריו לשלוח אותו לבית ספר מקומי, מודרני, אבל מראהו היהודי הבולט, שתי הפאות שעל צדעיו – אותם הנציח בדמותו הרבי מויז'ניץ, לא אפשרו לילד להתקדם במסלול הלימודים הזה, הם סימנו לו את הדרך כמו שני פנסים בוהקים.
ההורים נאלצו לשנות תוכניות ולרשום אותו למוסד תורני, ומשם לישיבה, כעבור כמה שנים הבחור ר' דוד יושב ולומד בישיבת מיר בארץ ישראל, כשמדי פעם הוא נוסע להסתופף בצל הרבי ה'ישועות משה' מויז'ניץ, יחד עם אביו שמגיע לבקר אותו מאנגליה.
כשמלאו לדוד עשרים ואחת שנים, באחד הימים הוא מקבל טלפון מאביו הקשיש מאנגליה. "דוד, אני מבקש שתחזור הבייתה, למדת מספיק בישיבה, הגיע הזמן שתתחיל ללמוד, להתקדם
בחיים, להשתלם". דוד מאוד לא רוצה לעזוב את הישיבה, מנסה לדחות ולעכב את הגזירה ככל הניתן. אבל האבא מתעקש בכל הכוח. נעול על כך שזה הדבר הנכון והיעיל לעשות. באחד הימים הפתיע האב את בנו "אני טס לארץ ישראל כדי להחזיר אותך לאנגליה".
לאבא הייתה תכנית מגובשת, להיפגש עם בנו, לנסוע לעשות בצוותא שבת בבני ברק אצל הרבי מויז'ניץ ומשם חוזרים לאנגליה.
בערב שבת הגיעו השניים לאכסנייה במלון ויזניץ. עם היכנס שבת מלכתא צעדו יחד לבית- המדרש להתפלל עם הרבי. כאשר הבחין הרבי בר' שאול דב הוא בירך אותו בחמימות ולא זו בלבד
אלא שהזמין את השניים ל'קידוש', לאחר התפלה בשבת בבוקר.
ליל שבת קודש עבר שעל שניהם בהתרוממות נפש. למחרת בבוקר, כשהגיע שעת ה'קידוש' התכבדו השניים במיני מאפה והאזינו לדברי התורה שהשמיע הרבי.
הרבי שוחח אז בנושאים שונים וחשובים ורומם את כל הנוכחים ולפתע עצר, הביט על פני הנאספים וקרא בהתרגשות:
'ישנם אנשים שחושבים כי אם הם עוזרים לילדים שלהם 'להתקדם' בחיים ושולחים אותם 'להשתלם' – זו המשמעות של נחת יהודית- אידיש נחת', אך לא היא, 'אידיש נחת' פירושה שאנחנו
שומרים את הילדים שלנו בישיבות הקדושות"...
רטט של התרגשות פילח את האב ובנו לשמע הדברים. זו לא הפעם הראשונה שלהם כאן בויזנ'יץ, אך הם מעולם לא שמעו את הרבי מדבר על הנושא הזה, ועוד מילים ברורות וישירות כל כך.
בצאתם מבית הרבי חנקה ההתרגשות את גרונם. ר' שאול דב פנה אל בנו, ואמר לו: 'בני יקירי - הבטתי סביבי ולא ראיתי אף אחד שחושב לשלוח את בנו לאוניברסיטה. ברור לי שהכוונה הייתה אלינו. ובכן, החלטתי - לא אקח אותך הביתה. אתה נשאר כאן בארץ ישראל, אתה נשאר בישיבה!"
הרה"ג ר' דוד טוגנדהפט סיים את סיפורו באוזני אורחו החסיד, הרה"ח ר' שלום וסיים: "אתה מבין, הרבי מויזניץ הציל אותי, אני חב לו את חיי הרוחניים והגשמיים, כל אשר לי הוא בזכותו".
והוא הוסיף, כשהוא מצביע על התמונה התלויה על הקיר: "התמונה הזו צולמה לפני כמה שנים, כאשר באתי אל הרבי מויז'ניץ עם פירות טיפוחיו – הלא הוא בני מחמדי בן השלש, לגזוז שערותיו של דור נוסף, חוליה נוספת על טהרת הקודש!''
כיום מכהן רבי דוד טוגנדהפט שליט"א כרב חשוב של קהילת 'נשמת ישראל' באזור 'הנדון' הסמוכה לגולדס-גרין ומרכז סביבו קהילה נכבדה של יהודים רבים שומרי תורה ומצוות המשתתפים בשיעורי תורה, מחנכים את ילדיהם בדרך ישראל סבא – כאשר רבי דוד הוא רבם ומורה-דרכם.
