כך הציל הרב עלקין בחכמת התורה שבקרבו את הבן הבכור מנוכלותו של אמו חורגתו שרצתה לנשלו מירושת אביו...
המתרגם התווכח על כך אך הרב גילה נוקשות. בלשון הקודש לא הופיעו המלים מפי הכותב "לאחר מותי", כפי שהתרגום באנגלית הביא. אלא היה כתוב שם, כי לאחר 120 שנה תתחלק הירושה על פי ההוראות.
כאן דרש הרב להביא את המלים 'לאחר מאה ועשרים שנה' לתרגום האנגלי בלי להפוך אותן לכוונה המובנת מאליה.
המתרגם נאלץ להיכנע להוראות הרב, ויצא מכך כי עד לאותו תאריך רחוק אין ליורשים רשות לקבל את הנרשם לזכותם. המשפט התנהל בנוכחות התובעים משני הצדדים. האשה ובניה דרשו את הכל, פרט לסכום הפעוט של חמשים דולר שהועיד המוריש לבן הבכור. כאן התיצב עורך הדין של התובע לחלקו בירושה, וטען: אמנם כן, האשה צודקת והיא תקבל את המגיע לה, בדיוק על פי ההוראות בצוואה, לאחר 120 שנה. מפיות הנוכחים בבית המשפט פרץ צחוק אדיר וקשה היה להשתיקם.
סיפר רבי מיכל שורקין בספרו "מגד גבעות עולם": מנהגו של אבי הגאון זצ"ל להתפלל בראש השנה בבית הכנסת של בעלי בתים פשוטים, ושם שימש גם כבעל תוקע. ומעודי תמהתי על הנהגתו, למה איווה לו את בית הכנסת זה למושב לו, ולא התפלל בהרבה מנינים פשוטים. וכששאלתיו על כך השיבני: כל חפצי ורצוני הוא להתפלל במחיצת הרב עלקין זצ"ל. מי הוא זה הרב עלקין אשר בשלו עזב אבי את ידידיו ואת הישיבה?
ובכן: הרב עלקין היה מרביץ תורה לבעלי בתים אמריקאים, ומסר שיעור על כל הש"ס לפי סדר. יחודו של הרב עלקין היה שהיה סגי נהור ל"ע, ואמר את כל הגמרא על פה וכל הרש"י בלשונו ממש. ולא זו בלבד אלא אף היה מכווין ומורה באצבע לבעלי בתים להסתכל בגמרא במקום פלוני, תוך כדי שהוא גוער בהם, 'לא שם... אלא שלוש שורות למטה. שתי שורות למעלה...' והכל על פה. לפיכך רצה אבי ז"ל שתפילותיו ביום הדין יהיו מצורפות לתפילותיו של הרב עלקין זצ"ל. ולמען דעת מעט מטיבו ומכח תורתו וחכמתו, הנה סיפור שהתפרסם בזמנו וקיבל ידיעות מכמה עיתונים באמריקה, אודות גודל חכמתו ופקחותו.
ומעשה שהיה כפי שהובא בעיתונים דאז: מר קאפלמן היה אמריקאי, יהודי פועל פשוט שהרויח בקושי למחייתו, במקום גלותו בברוקלין. דחקותו בפרנסה לא מילאה את סאת סבלו, כי הנה חלתה אשתו הצעירה אנושות ונפטרה לעולמה בהשאירה את בנם הקטן יתום וגלמוד. קאפלמן נאלץ לחפש שידוך, וכאשר סבר כי מצא את המתאימה התחתן בשניה. לא עבר זמן רב, ואבי הילד היתום גילה כי האם החורגת דוחקת את רגלי בנו, רודפת אותו בזעם ובחרון ולא נותר לו מקום בבית. בכורח המציאות נאלץ להכניסו למוסד ליתומים.
מבחינה חומרית מר קאפלמן הלך והתעשר, ואשתו השניה והילדים שילדה לו ידעו חיי רווחה ועושר. וכך חלפו השנים. קאפלמן הזקין וחלה את חוליו אשר לא קם ממנו. וכאן, התחיל להעסיק את האשה הרעיון, כיצד עליה לפעול כדי שהירושה במלואה תיפול לידי ילדיה, בלי שבנו הבכור של בעלה יהיה שותף בה... היא ייגעה את מוחה והגיעה לרעיון לתת הוראה לאחות הצמודה למטת החולה, כי תמנע את כניסתו של אותו בן. ובכל עת שיבוא לבקר, תמצא האחות אמתלה כלשהי, שהחולה ישן וכדומה כך שאי אפשר להיכנס אליו. האחות קבלה ממנה מתת יד מיוחדת עבור הבטחתה למלא אחר הוראה זו. עבר זמן מה והבן לא התייצב לפני אביו החולה משום שנמנעה כניסתו אליו ואז היא התחילה לדבר סרה על הבן בפני בעלה החולה: 'אתה רואה איזה בן יש לך, אביו חולה מסוכן והוא לא מגלה עניין לבקרו ולדרוש בשלומו...'
מכאן ואילך היתה דרכה סלולה לפניה לכוונו בכתיבת הצוואה. ברוב כעסו הסכים החולה להדיר את בנו הבכור מחלקו בירושה. היא הזמינה עו"ד שיכתוב את הצוואה כדת וכדין, ודאגה שירשום לזכות הבן הבכור סכום סימלי של חמישים דולר (כי כך היה חוק המדינה, שאם שם הבן המודר מחלקו בירושה לא מופיע בצוואה כלל, מיחסים לאב מצב של אי שפיות מחמת זקנה או חומרת המחלה, ואז יכול היה הבן המקופח להגיש ערעור לבית המשפט).
כך הרגישה עצמה האשה הנוכלת מובטחת בירושה בשלמותה. העו"ד כתב את הצוואה מלה במלה בלשון הקודש מפי החולה, וכשסיים הקריא אותה באזני החולה, והלה אישר אותה ונתן את חתימתו. האחות הוחתמה בתור עדה... האשה היוזמת היתה בטוחה כי מעתה אין לה מה לדאוג, וברגע שיעצום החולה את עיניו סופית, היא וילדיה יגרפו לידיהם את כל הרכוש שהשאיר אחריו, כולל שני הבנינים בצירוף אלפי הדולרים שנשארו במזומנים, פרט לחמישים הדולר שיקבל הבן המקופח.
כאשר נודעו לבן הבכור פרטי הצוואה, אביו כבר לא היה בחיים והיה לו מזל לפגוש את הגאון הנודע רש"א עלקין. הוא שטח לפניו את בעייתו ובקש את עצתו.
הוא סיפר לרב כי ניסה להתייעץ עם עורך דין, והוא הציע לו לטעון כי האב לא היה שפוי בעת כתיבת הצוואה, אך כיון שהעו"ד והאחות הרחמניה אישרו בחתימותיהם כי החולה היה שפוי אין כמעט סיכוי שיצליח לסתור את דבריהם. והבן פרץ בבכי מר לפני הרב.
תחזור אל עורך הדין - יעץ לו הרב - ותגיד לו שיבקש מהשופט כי ייתן הוראה לתרגם את הצוואה מלשון הקודש לשפת המדינה. ומאחר ובמקור יש בצוואה כמה משפטים קצרים שלשם הדיוק בתרגום לאנגלית על המתרגם להיעזר ברב הבקי ב'נקודות הקטנות', שיזמינו אותו, את הרב עלקין, והוא בעזרת ה' ידע איך לכוון את פני הדברים כדי שהאמת תצא לאור ויוסר הקיפוח מעל הנפגע.
השופט האמריקאי קבל את ההצעה. הרב עלקין עקב אחר עבודת המתרגם ונתן לו הוראות. מי שבקי בעבודת התרגום משפה לשפה, יודע כי לא ניתן לתרגם משפטים שלמים או קטעים שלמים ע"מ שהם יקבלו את המובן המקורי כפי שהתכוון אליו הכותב. אך כאן הציג הרב דרישה למתרגם לגבי משפט מקורי, כי יביא אותו מלה במלה על פי המקור.
המתרגם התווכח על כך אך הרב גילה נוקשות. בלשון הקודש לא הופיעו המלים מפי הכותב "לאחר מותי", כפי שהתרגום באנגלית הביא. אלא היה כתוב שם, כי לאחר 120 שנה תתחלק הירושה על פי ההוראות.
כאן דרש הרב להביא את המלים 'לאחר מאה ועשרים שנה' לתרגום האנגלי בלי להפוך אותן לכוונה המובנת מאליה.
המתרגם נאלץ להיכנע להוראות הרב, ויצא מכך כי עד לאותו תאריך רחוק אין ליורשים רשות לקבל את הנרשם לזכותם. המשפט התנהל בנוכחות התובעים משני הצדדים. האשה ובניה דרשו את הכל, פרט לסכום הפעוט של חמשים דולר שהועיד המוריש לבן הבכור. כאן התיצב עורך הדין של התובע לחלקו בירושה, וטען: אמנם כן, האשה צודקת והיא תקבל את המגיע לה, בדיוק על פי ההוראות בצוואה, לאחר 120 שנה. מפיות הנוכחים בבית המשפט פרץ צחוק אדיר וקשה היה להשתיקם.
עורך הדין מטעם היורשת ובניה החוויר כסיד, והוא ניסה להסביר את המשמעות של הביטוי 'לאחר מאה ועשרים שנה'. השופט אף הוא הבין כי היה זה תכסיס של הרב הפיקח שעמד לצדו של הצד המקופח, ובאמצעות הביטוי הזה העמיד הרב תירוץ שיעכב את חלוקת הירושה, עד שיוסכם בין הצדדים להגיע לכלל פשרה, שאם לא כן תעקל הממשלה את כל הירושה לאורך תקופה של 120 שנה, ועם תום פרק זמן זה היא תחזיר את הירושה למי שיוותר מבעלי הזכויות לאחר כמה דורות...
היורשת התכסיסנית שמחה לשמוע, כי הבן הבכור מוכן להתפשר עם היורשים ויותיר גם להם חלק לאחר שיקבל את המגיע לו על פי זכותו.
העיתונים באמריקה פרסמו את המשפט בהדגישם את חכמתו של הרב היהודי, שהצליח להגן על זכויותיו של בן מקופח בירושה. וכולם הבחינו בעובדה שאותה חכמה מקורה בתורה, שהרב היה בקי בה ושאב אותה מתוכה .
