כך הציל המלבי"ם אלמנה מחרפת רעב
המלבי"ם פתח את מגירת שולחנו, הוציא ממנה מאה רובל והגישם לאלמנה. התרגשותה של האישה גאתה והיא פרצה בבכי נסער. "אם תהיי עצובה ותבכי, הקב"ה יסלק את שכינתו ממך", התריע הרב. למשמע הדברים התעשתה האישה, וניגשה להתחיל בהקמת העסק.
מצוידת בברכת הרב החלה מאטע האלמנה להשקיע בעסק. בעיר התפרסם שמו של השותף לחנות הלביבות – המלבי"ם בכבודו ובעצמו.
כאשר החלה לשווק את תוצרתה, כמעט לא היה בית בעיר שלא קנה את הלביבות שלה. הכול רצו לאכול מהלביבות שרב העיר עצמו שותף בהן. אפילו המלמדים יצאו עם תלמידיהם לטעום מהלביבות המפורסמות.
ספרי לי על כישרון מיוחד שניחנת בו, או על מלאכה כלשהי שבה את מצטיינת במיוחד, כדי שהברכה תוכל לחול על דבר מסוים".
זה היה בביתו של הרב החדש שבא לקהילה היהודית במוהילוב, שעל נהר הדנייפר, בבלארוס. בני הקהילה החלו לבוא אל הרב מאיר-לייבוש וייזר, המלבי"ם, להתייעץ עימו בענייניהם.
דרכו של המלבי"ם הייתה נעימה ומאירת פנים. הוא קיבל את כל הפונים אליו בסבר פנים יפות, השתתף בצערם, השיב וייעץ בכל עניין, כמו אב אוהב.
מאטע היה שמה של האישה שהתאלמנה בעת האחרונה. מצבה הכלכלי היה בכי רע. העוני והמחסור בביתה היו קשים. האלמנה שפכה את ליבה באוזני הרב החדש, וביקשה ממנו עצה וברכה, שתוכל להביא לחם לפיות עולליה.
"ממה התפרנס בעלך המנוח?", שאל הרב.
"הוא היה עגלון", השיבה.
"האם היה אדם הגון, ישר?", בירר המלבי"ם. "אמרי לי בבקשה את כל האמת".
"בעלי היה אדם ישר בתכלית, ולכן גם לא האריך ימים", נאנחה האלמנה. "כל ימיו היה עני מדוכא. לפרנסתו עמל בימים ובלילות, ורק באשמורת הבוקר היה מתפנה לומר תהילים בדמעות. האמן לי, כבוד הרב, כי כל דבריי אמת".
תשובת האלמנה הניחה את דעתו של הרב. הוא האמין לדבריה הכנים. "האם את יודעת לקרוא ב'צאינה וראינה'?", שאל.
"אינני יודעת לקרוא", השיבה מאטע, "אך אני שומעת מדי שבת נשים דרשניות המתרגמות את פרשיות החומש ליידיש".
"את סיפור הנביא על האלמנה ואלישע הנביא את מכירה?", שאל הרב. כשנענה בחיוב, ביקש ממנה לספרו באוזניו, וכך עשתה.
"ובכן", אמר המלבי"ם, "הלוא סיפרת בעצמך כי הנביא שאל את האלמנה 'מה יש לך בבית', והיא השיבה: 'כי אם אסוך שמן'. על מעט השמן שנותר בביתה החיל הנביא את ברכתו והיא התעשרה בזכותו.
"אינני נביא ולא בן נביא", סיים הרב, "אבל כדי לעזור לך צריך אני לדעת איזו מלאכה או כישרון יש לך, כדי שהברכה תוכל לחול עליו".
האישה חשבה מעט, והשיבה כי היא יודעת לאפות לביבות טעימות. את הלביבות המיוחדות שלה אהבו לאכול לא רק אחיה היהודים, אלא גם גויים מזדמנים, כמו פקידי הרשויות שהריחו את הריח הטוב העולה מביתה, וביקשו לקנות אותן לארוחת בוקר.
"אך לצערי אין לי די אמצעים לפתח את הכישרון לעסק שבאמצעותו אפרנס את ילדיי", אמרה האלמנה בכאב. "אילו היה בידי סכום הכסף הדרוש, הייתי קונה מצרכים בסיטונות, במחיר זול, וכמו-כן הייתי מצטיידת בציוד המתאים, וכך הייתי יכולה להגדיל את כמות דברי המאפה".
הרב הקשיב לה ואמר: "אני מבין. רצוני להיות שותף עימך. אני אביא את הכסף הדרוש כדי להתחיל בעבודה, והקב"ה יעניק לנו את ברכתו".
המלבי"ם פתח את מגירת שולחנו, הוציא ממנה מאה רובל והגישם לאלמנה. התרגשותה של האישה גאתה והיא פרצה בבכי נסער. "אם תהיי עצובה ותבכי, הקב"ה יסלק את שכינתו ממך", התריע הרב. למשמע הדברים התעשתה האישה, וניגשה להתחיל בהקמת העסק.
מצוידת בברכת הרב החלה מאטע האלמנה להשקיע בעסק. בעיר התפרסם שמו של השותף לחנות הלביבות – המלבי"ם בכבודו ובעצמו.
כאשר החלה לשווק את תוצרתה, כמעט לא היה בית בעיר שלא קנה את הלביבות שלה. הכול רצו לאכול מהלביבות שרב העיר עצמו שותף בהן. אפילו המלמדים יצאו עם תלמידיהם לטעום מהלביבות המפורסמות.
מיום ליום התפתח העסק החדש. בשל הביקוש הרב נצרכה האלמנה להגדיל את מצבת העובדים. היא גייסה שלוש נערות יתומות ואלה עבדו לצידה. בית המאפה גדל והלך, ושמה התפרסם בכל הסביבה. גם לא-יהודים צבאו על פתח חנותה.
עם פתיחת העסק ביקשה האלמנה מנער בעל ידע בניהול חשבונות, שמואל שמו, שיקנה בעבורה פנקס הכנסות והוצאות ויתעד בו את כל התנועות הכספיות של העסק. אימו של שמואל נהגה להתגאות בעזרת הנשים כי בנה הוא מנהל החשבונות של פירמת הלביבות של מאטע והמלבי"ם.
כעבור שישה חודשים ביקשה מאטע מהנער לעשות סיכום של ההכנסות וההוצאות. הצעיר ערך את החשבון ומצא כי בית המאפה הרוויח כמה מאות רובלים.
האלמנה הלכה בשמחה לבית הרב, הציגה את הפנקס ומסרה לידו את הסכום העולה בחלקו. הרב עיין בפנקס, ספר את הכסף ואמר: "אכן, הכול מדויק! אבל ודאי את יודעת כי דרכם של שותפים להשקיע את הרווח בעסק, כדי להגדילו. קחי את הכסף, השקיעי אותו בעסק, ורק רשמי לעצמך מה מגיע לי"...
כך ביסס המלבי"ם מקור פרנסה מבטיח לאלמנה ולילדיה, ושמו נישא בהערכה בקרב תושבי העיר.
