יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר: אף שחויבה פעמיים על אותו הלוואה, התאמצה לשלמה וּויתרה, ובעקבות כך זכתה לפרנסה מרובה:
היו לה כל הסיבות להתווכח ולהיעלב, אבל אמי ויתרה, ובחרה לשלם שוב מאה דולר. זה לא בא לה בקלות. הוריי היו דחוקים כספית, ובקושי רב שילמו שוב את החוב שכבר הפך לזכות. באותו חודש אירע מהפך: הציעו לאמי עבודה ממשלתית בתחום שעסקה בו, בשכר גבוה בהרבה ובתנאים מצוינים. מאז, שוב לא נזקקה להלוואות, ואף היה ביד הוריי די והותר כדי לשלוח אותנו ללמוד בישיבות בארץ ישראל ולחתן אותנו בכבוד...
הוריי היקרים גרים באחת מארצות הגולה. במשך כל השנים הם התאמצו לפרנס אותנו ולתת לנו כל מה שהיינו צריכים. אבי שיחי' עבד כעצמאי. אמנם בכל פעם שהייתה לו עבודה הוא קיבל משכורת נאה, אבל, היה יכול לעבור חודש שבו לא קיבל בכלל עבודות, ולעומת זאת – לעיתים היה מצב של עומס רב בתוך תקופה קצרה. כיוון שכך, ההכנסות בביתנו לא היו מסודרות, ואמי שתחי' עשתה את ההשתדלות שלה כדי לספק את צרכינו גם בחודשים ריקים מעבודה.
אמא עבדה כמזכירה בישיבה שבה למדתי. היא קיבלה משכורת נמוכה. בכל חודש שהיה מחסור בכסף, היא לוותה כמאה דולרים מהגמ"ח של הישיבה, וכאשר אבי קיבל את משכורתו, מיד שילמה את החוב. האחראי על הגמ"ח הקפיד תמיד שיביאו לו את הכסף לביתו, כדי שמיד כאשר פורעים את החוב, הוא יקרע את שטר ההלוואה.
פעם אחת, סמוך מאוד לשעת הצהריים, פנתה אמי לאחראי על הגמ"ח וביקשה להחזיר לו מאה דולר. “צריך לבוא אליי הביתה כדי להחזיר לגמ"ח", הוא אמר. אבל אמי בקשה שהפעם יוותר על העיקרון הזה, כדי שלא תאחר להוציא את אחיי ואחיותיי הקטנים מהגנים ומבית הספר.
האחראי נעתר לבקשתה, והסכים לקחת את הכסף. זהו. אמי שילמה את החוב, וכך הלכה הביתה רגועה שהעניין מאחוריה. עברו כמה שבועות, והנה אני רואה על לוח המודעות בישיבה מודעה, ובה רשום כי יש הלוואה שלא נפרעה לגמ"ח, והחייב מתבקש לפנות במהרה למשרד. כדי שיהיה ברור במה מדובר, צורף למודעה תצלום של טופס הבקשה להלוואה, ועליו חתימת ידה של אמי.
התפלאתי מאוד. ידעתי שאמי מקפידה לשלם את חובותיה בהקדם האפשרי, אולם המודעה אמרה את שלה שחור על גבי לבן. “אמא", סיפרתי לה, “את יודעת שעל לוח המודעות יש מודעה, שמבקשים שתבואי לשלם חוב?"
אמי נפגעה מאוד. קודם כל, היא הרי שילמה את הסכום במלואו; וחוץ מזה, איזו מין דרך היא זו, להזכיר חוב בצורת מודעה שנחשפת לעיני בחורי הישיבה?! היא התקשרה לאחראי על הגמ"ח, וזה נענה ואמר, “הו, סוף סוף החייבת מתקשרת".
“למה ‘חייבת'?" ענתה אמי, “הרי שילמתי הכול. זה היה ביום שמיהרתי מאוד, ולקחת ממני את הכסף בישיבה ולא בבית". היא ניסתה להזכיר נשכחות, אבל האחראי לא נזכר. “השטר של החוב לא נקרע", הוא אמר, “ואין לך שום דרך להוכיח לי ששילמת". לבסוף, הייתה לו ‘פשרה': “אני מציע שתשלמי מאה דולר. אם היית חייבת – זה תשלום החוב, ואם לא – זו תרומה לגמ"ח".
לאמי היה קשה מאוד עם השיחה הזו. עתה הבינה עד כמה חשוב העיקרון של האחראי – להביא את הכסף דווקא אליו הביתה, אבל אז הייתה זו שעת דחק, והוא הסכים לקחת את הכסף. היה מן הראוי שגם אם אינו זוכר מה שהיה, שיסמוך על יושרה ויאמין לה.
היו לה כל הסיבות להתווכח ולהיעלב, אבל אמי ויתרה, ובחרה לשלם שוב מאה דולר. זה לא בא לה בקלות. הוריי היו דחוקים כספית, ובקושי רב שילמו שוב את החוב שכבר הפך לזכות. באותו חודש אירע מהפך: הציעו לאמי עבודה ממשלתית בתחום שעסקה בו, בשכר גבוה בהרבה ובתנאים מצוינים. מאז, שוב לא נזקקה להלוואות, ואף היה ביד הוריי די והותר כדי לשלוח אותנו ללמוד בישיבות בארץ ישראל ולחתן אותנו בכבוד.
כיום, אחרי שיצאה לגמלאות, כבר חמש שנים היא ממשיכה לקבל משכורת, בלי לעבוד. אמי אומרת לנו: אני מודה בכל ליבי לבורא עולם על הניסים הגדולים שחוויתי, ואני מאמינה שהכול קרה בזכות אותו מקרה מצער. אני מקווה שהסיפור יהווה השראה לאחרים, להבין כי לעיתים, ויתור על וויכוח והימנעות ממריבה מביאים עימם שפע מיוחד משמיים.
