חמישים שנה התהלכתי בהרגשה רעה שאיזה כתם כבד רובץ על המצפון שלי
"כשהגענו למקום, הסתדרנו סביב הקבר. אמרנו פרק תהלים והזקן אמר קדיש. אחר כך הוא חלץ את נעליו וקרא בקול נרגש מתוך ספר את בקשת המחילה. בהדרכת הבחור ענינו כולנו פה אחד שלוש פעמים: 'מחול לך!' ואחר כך שלוש פעמים: 'מותר לך!'"
"הזקן היה נרגש מאוד. הוא לחץ בחמימות את ידו של כל אחד מאיתנו והודה לנו, 'בזכותכם ירדה לי אבן כבדה מן הלב', אמר. 'חמישים שנה התהלכתי בהרגשה רעה שאיזה כתם כבד רובץ על המצפון שלי. הכול בגלל התכעסות של רגע ופזיזות בבחירת המלים הנכונות להבעת דעתי. יכולתי למנוע את כל זה אילו הייתי מאופק יותר והייתי שוקל את דברי בוויכוח על משהו שהיום אני לא מצליח אפילו לזכור מה זה היה'".
עמדתי בקצה המדרכה בפינת הרחוב והמתנתי זמן ממושך להסעה שלי. מיד כשהגעתי למקום הבחנתי באדם העומד לא רחוק ממני וממתין אף הוא, אבל היה בו משהו מיוחד שמשך את תשומת ליבי. הוא עמד ליד תיבת דואר האדומה, ונשען עליה כאילו הוא שומר אותה. הוא היה נראה עצבני מאוד. מדי רגע הגביה את ראשו והשקיף בכיווץ עיניים לעבר המשך הרחוב. הפעלתי את דמיוני כדי לנחש מה טיבו של אדם זה ועמידתו המוזרה, אך לא הצלחתי להעלות כל הסבר מניח את הדעת.
העניינים התחילו להתגלגל כעבור עשר דקות, כשבקצה הרחוב הופיעה מכונית אדומה של רשות הדואר. האיש הזדקף והמתין דרוך כלפני זינוק. המכונית האדומה נעצרה ליד תיבת הדואר, וממנה יצא בחור צעיר במדי עבודה ובידו מפתח מיוחד. הוא פתח בזהירות את דלת הברזל של התיבה כשבידו השנייה שק פתוח המוכן לקלוט את המעטפות שבתיבה. האיש שעקב אחרי כל תנועה שלו במתח רב נכנס לפעולה.
"סלח לי", אמר, "אבל יש לי פה מכתב אחד שאני מוכרח למצוא אותו ולקחת אותו בחזרה".
"מה? מה?" אמר העובד המופתע. "לקחת בחזרה? אין דבר כזה! זוז בבקשה! אני מבקש לא להפריע לי".
"אני מבקש", אמר בתחינה, "אני מבקש מאוד! יש פה מכתב שאני כתבתי ושמתי אותו בלילה פה בתיבה. אסור שהמכתב הזה יישלח בדואר ויגיע לאיש שאליו כתבתי אותו. אני מתחנן לפניך שתרשה לי לקחת את המכתב הזה חזרה".
העובד נעצר לרגע, אך מייד התעשת ואמר, "אני לא יכול להרשות לך לחפש את המכתב שלך. יש עכשיו מבצע התייעלות ואני מוכרח להספיק להביא את המעטפות מכל האזור שלי בזמן הקצר ביותר למרכז המיון. אני לא יכול. יורידו לי נקודות".
"אתה לא תפסיד בגללי", אמר האיש והכניס ידו לכיסו תוך שהוא מסתכל סביב. התגברתי על סקרנותי, העמדתי פנים כלא שומע והטיתי את ראשי לכיוון הנגדי כדי לא להביך את השניים. כשחזרתי ופניתי לכיוונם כבר היה האיש כורע תחתיו ליד התיבה הפתוחה ומעביר מעטפה אחר מעטפה מן התיבה אל שק הדואר. זה ארך זמן. ההסעה שלי טרם הגיעה ואני עקבתי אחר ידיו הרועדות של האיש כשנטל כל מעטפה לידו והביט בכתובת שעל גבה. ככל שפחת מספר המעטפות בתיבה, הלך וגבר הרעד בידיו. לבסוף הגיע הבלתי נמנע, הוא נטל לידו את המעטפה האחרונה, הציץ בה, והטיל אף אותה בתנועה של ייאוש אל השק.
"המכתב איננו!" קרא בקול נואש. "איך זה יכול להיות?" שאל וחזר ושאל, ספק את עצמו, ספק את העובד.
"באיזו שעה שלשלת את המכתב לתיבת הדואר?" שאל העובד.
"זה היה בין אחת עשרה וחצי לאחת עשרה ארבעים וחמש", ענה האיש.
"אני חושב שאני יודע מה קרה", אמר העובד. "מנהל הסניף שלנו שואף לזכות במקום הראשון
בתחרות ההתייעלות שבין הסניפים. אני כמעט בטוח שהוא הפעיל הרקת חצות. המכתב שלך עבר כבר הבוקר את המיון ונמצא בדרכו אל העיר של הנמען. אין הסבר אחר".
חשבתי שהאיש יתמוטט. פניו היו חיוורות כסיד, ולולא נשען על תיבת הדואר אין ספק שהיה נופל.
"אז מה עושים?" שאל בעצבנות, "מה עושים עכשיו?" העובד שכבר הספיק להכניס את שק המעטפות אל אחורי המכונית, סגר את הדלת ופנה שוב אל האיש ואמר לו, "אתה צריך לנסוע עוד היום אל המיון בעיר של הנמען ולנסות לשכנע אותם לחפש את המכתב ולתת לך אותו. אם לא יסכימו, וכמעט בטוח שלא יסכימו, נותרה לך רק עצה אחת שאסור לי להגיד לך".
"מהי? אמור לי", ביקש האיש וכולו תחנונים. "זה לא בדיוק חוקי מה שאומר לך, אבל אתה יכול לברר מתי בערך חלוקת הדואר באזור של הנמען ולחכות לדוור שם ליד הבית. מייד לאחר שישים את המכתבים בתיבות וילך לבניין השני, אתה פשוט תשלוף את המכתב מתוך התיבה. אני מקווה שאתה יודע איך עושים את זה. אולי מותר לך, הרי אתה אומר שהמכתב הוא שלך!"
נכנס עובד הדואר למכונית, התניע ונסע. האיש נשאר עומד המום והסתכל סביבו. הוא ראה אותי וניגש אליי. היה לו צורך לשפוך את ליבו לפני מישהו.
"אתה ראית מה היה פה?" שאל כדי להיכנס עמי בדברים. "זה אסון! ממש אסון! כתבתי לאדם חשוב מאוד מכתב אישי. ואינני יודע איך, יצא לי מהעט ביטוי אחד חצוף שאני מתבייש כל פעם מחדש כאשר אני נזכר בו. הייתי זריז מאוד אמש ולא חשבתי פעמיים, רק גמרתי את הכתיבה של המכתב וכבר הדבקתי את המעטפה והבול ורצתי לשלשל את המכתב לתיבה".
"באמצע הלילה, אולי זה היה בסביבות השעה שלוש, התעוררתי והתחלתי לחשוב על העניין. 'מה עשיתי?!' שאלתי את עצמי וזיעה קרה כיסתה את גופי. עד הבוקר כבר לא יכולתי להירדם. התפללתי במניין ראשון, ומהשעה שש בבוקר אני עומד כאן ליד התיבה כדי למנוע את שילוח המכתב אל האיש. לא הצלחתי. אצטרך לנסוע נסיעה ארוכה ולבלות שעות במארב לדוור כדי לנסות להשיג את המכתב לפני שיגיע, חלילה, לידיו שלא אותו אדם".
"עוד לא אכלתי ואין לי שום תיאבון. אני מרגיש חולה. אני עוד צריך ללכת לשאול רב אם מותר לי להוציא את המכתב מתוך תיבת הדואר הפרטית של האיש. מי יודע איך איראה במקרה שחלילה איתפס, אני לא רוצה לחשוב על זה. לכל התסבוכת הזאת נכנסתי בגלל טיפשות של רגע ונמהרות".
"מהמקרה הזה", סיים אבא את סיפורו, "אפשר ללמוד מוסר כמה צריך להיזהר ולהיות מתון בכל מילה שאומרים, ובוודאי בכל מילה שכותבים".
"אבא", הגיב הבן בהתרגשות, "לא יאומן, אבל יש לי סיפור דומה, מיוחד במינו, על אירוע שבגללו איחרתי לחזור היום בצוהריים מן הישיבה. אחרי תפילת מנחה, כאשר בדרך כלל אני נוהג לחזור הביתה, חיכה לנו ביציאה אחד הבחורים המבוגרים וביקש מתנדבים למניין שייסעו איתו לבית הקברות. הסכמתי. הוא הכין מיניבוס מול פתח הישיבה, וכאשר היינו עשרה, יצאנו לדרך".
"הבחנתי בזקן אחד, לא מוכר, היושב ליד הנהג. סיפר לנו הבחור כי זהו סבו. זה חודשים אחדים, כך סיפר, סבו מוטרד מאוד. לפני יותר מחמישים שנה, ברִ תחת ויכוח בישיבת הוועד בענייני בית הכנסת, פלט ביטוי לא נאה כלפי אחד הגבאים אשר כבר אינו בין החיים. לאחרונה, החל הזיכרון הרחוק ההוא לכרסם בו ולהטרידו ולא לתת לו מנוח. הוא התייעץ עם רב גדול, והלה אמר לו שיש רק פתרון אחד, בקשת מחילה מן הנפטר ליד קברו. 'לא היה זה פשוט למצוא היכן קבור אותו יהודי שנפטר לפני שנים רבות', סיפר הבחור, 'ועכשיו אנחנו נוסעים לשם כדי להיות נוכחים במניין של עשרה בבקשת המחילה של סבו מן המת'".
"כשהגענו למקום, הסתדרנו סביב הקבר. אמרנו פרק תהלים והזקן אמר קדיש. אחר כך הוא חלץ את נעליו וקרא בקול נרגש מתוך ספר את בקשת המחילה. בהדרכת הבחור ענינו כולנו פה אחד שלוש פעמים: 'מחול לך!' ואחר כך שלוש פעמים: 'מותר לך!'"
"הזקן היה נרגש מאוד. הוא לחץ בחמימות את ידו של כל אחד מאיתנו והודה לנו, 'בזכותכם ירדה לי אבן כבדה מן הלב', אמר. 'חמישים שנה התהלכתי בהרגשה רעה שאיזה כתם כבד רובץ על המצפון שלי. הכול בגלל התכעסות של רגע ופזיזות בבחירת המלים הנכונות להבעת דעתי. יכולתי למנוע את כל זה אילו הייתי מאופק יותר והייתי שוקל את דברי בוויכוח על משהו שהיום אני לא מצליח אפילו לזכור מה זה היה'".
"גם זה סיפור מעניין וחשוב", אמר אבא. "הבה נזכור את שני הסיפורים האלה על מחיר הנמהרות. זה יעזור לנו להגביר את המתינות ושיקול הדעת על הפזיזות וחוסר המחשבה. הרבה יותר קל לבלום את הפה לרגע, מאשר לנסות לתקן את המעוות לאחר שיצא מתחת שליטתנו".
