חלפה שעה ניכרת, המשמש נכנס שוב ונוכח כי מנת המאכל הספיקה להצטנן
אדהכי והכי הביא המשמש אל החדר את סעודת הצהרים עבור רבינו, אך רבינו זן אותה שעה את נפשו בסעודה דשנה בהרבה. חלפה שעה ניכרת, המשמש נכנס שוב ונוכח כי מנת המאכל הספיקה להצטנן, נטלה אפוא לחממה בשנית והגישה שוב. כחלוף שעה, הוצרך לחזור על מעשהו בשלישית. שוב חלפה שעה וחמימות המאכל פגה לה, אך מה יעשה כי רבינו עודו מחמם כל הרמ"ח ושס"ה דיליה בגחלי אש התורה, לוהט עם רבי שמואל זאנוויל במשא ומתן שאין לו סוף...
כשהיה הרה"ק ה'ישועות משה' מויז'ניץ במרומי שנותיו, ברומו של עולם, ומשפתח בדברי תורה עם בחור צעיר - דומה היה כי פשט את אדרת אדמו"רותו. לא סבל גינוני יראת-כבוד ולא חת מהרמת קול של תלמיד על רבו, כל מאוויו היה שאת השיחה בדברי התורה יקיימו מתוך רגש עמוק, מתוך כל מערכי הלב, מתוך להט פנימי. 'ס'זאל קאכן אין לערנען'.
אחד מפארי רבני לונדון תיאר במשאו במעמד ציבורי כלשהו מתוך התרגשות: "הזדמנתי פעם למעונו של הרבי מויזניץ בערד ביום של חול בין הערביים. בין מנחה למעריב ניגש אליו אחד החסידים ושטח לפניו קושיא שנתעוררה לו בדברי רבי עקיבא אייגר בסוגיא פלונית. לולא ידעתי מתחילה מיהו הרבי ומיהו החסיד - לא היה בידי לקבוע זאת בשעת מעשה. הרבי התפלפל עמו כשווה בין שווים, דן עמו בלהט של חברותא בישיבה, התלהב מהקושיא ורתח עם התירוץ. 'ריתחא דאורייתא' בטהרתה". לחוסי צלו של רבינו, היה זה מחזה של יום-יום...
שהה רבינו בעיר הקודש צפת, להיות לעזר לאביו הגדול רבינו ה"אמרי חיים" זי"ע שהצפין עד שם למנוחת גופו הטהור. רחוק מתלמידיו אהוביו בישיבה, רחוק מן החברותות הקבועות, ויטמון ראשו בתוך ספריו הרבים שנשא עמו, משביע רעבונו לבדו בתורת שעשועיו.
והנה נקישות בדלתו. ה'הויז בחור' מספר שהחסיד רבי שמואל זאנוויל וידר שואל אם ניתן להכנס אל הרב לרגעים מספר. חסיד מן השורה, לא רב ולא ריש מתיבתא. "נו, לדקות אחדות", הדגיש רבינו. אין את נפשו לקטוע את לימודו.
אותו רבי שמואל זאנוויל - תלמיד חכם מופלג ויודע ספר היה. לא זו בלבד, היה בו גם את ה'חסידיש'ן ברען', ואת תורתו למד ביקוד ובלהט. רבינו 'גילה' זאת עד מהרה.
רבי שמואל זאנוויל נכנס אל החדר בשעה תשע וחצי בבוקר, ואותן 'דקות אחדות' התארכו עד סמוך לשקיעה, בשעה שבע וחצי לפנות ערב. לכל אורכן של אותן שעות היו שרויים בכמעין עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה אלא נהנין מזיו השכינה. הם לא ידעו אף טעימה קלה ביני לביני, רק התמוגגות של מי שמתחמם לאור מדורת אש התורה, אש שהיתה הולכת ומתלקחת משעה לשעה בסערת לימודם, 'כאש אשר ככל שתוסיף לה עצים היא מוסיפה להבה'. ה'הויז בחור' דאז, הרה"ח ר' נטע יצחק מושקוביץ ע"ה, היה מתאר: "מתוך החדר בקעו קולות כה איומים של ריתחא דאורייתא, עד ש'הקירות רעדו'"...
למחר, עם שחר, אמר רבינו ל'הויז בחור' בשפתיים דולקות: "אם תמצא עוד 'זאנוויל' כזה, הַכְנֵס נא אותו אלי". אל זאת השתוקק, אל תורה של 'אש אוכלה', תורה של 'מים חיים'. זאת עלתה אצלו יותר על פני לימוד בגפו בחדרו, למרות שאף זה היה מתוך אש להבה.
מני אז היה אכן רבי שמואל זאנוויל מצוי אצלו לעתים קרובות, יחד עמו מילא לוגמיו במי חייו. המשב"ק הרה"ח רבי ישראל זילברשלג ע"ה תיאר כי פעם הגיע אותו חסיד אל רבינו והתפתח שיח סוער ושוצף בסוגיא פלונית. אדהכי והכי הביא המשמש אל החדר את סעודת הצהרים עבור רבינו, אך רבינו זן אותה שעה את נפשו בסעודה דשנה בהרבה. חלפה שעה ניכרת, המשמש נכנס שוב ונוכח כי מנת המאכל הספיקה להצטנן, נטלה אפוא לחממה בשנית והגישה שוב. כחלוף שעה, הוצרך לחזור על מעשהו בשלישית. שוב חלפה שעה וחמימות המאכל פגה לה, אך מה יעשה כי רבינו עודו מחמם כל הרמ"ח ושס"ה דיליה בגחלי אש התורה, לוהט עם רבי שמואל זאנוויל במשא ומתן שאין לו סוף...
סוף דבר, קערת המאכל נותרה מבוישת על השולחן. לא היה צריך רבינו לא לחמימי ולא לקרירי. שרגא בטיהרא מאי אהני. ריתחא דסעודתא מול ריתחא דאורייתא אינה אף כחום הנר מול חום החמה...
אותה שעה נראתה בו ברבינו שוב הדגשו הנאדר בשיחה יוקדת לתלמידיו: "הביטו נא בתרגום אונקלוס על הפסוק 'ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו'", קרא פעם רבינו ברגש. "הוא מפרש כי בני ישראל שאבו חיות והתמלאו בשובע וברוויה מעצם הזכיה של 'ויחזו את האלקים'.
"כך" - חתם רבינו ביקוד - "מרגיש יהודי ה'חי' ממתיקות תורתו של הקב"ה"---
