''ועוד איך!'' ענה ''בקושי מחזיק אני את עיני פקוחות!''
'זה לא מסוכן. לנהג שעות כה רבות'' שאלתי.
''ועוד איך!'' ענה ''בקושי מחזיק אני את עיני פקוחות!''
מובן שעיני חשכו לנכח ההצהרה. שאלתי: ''אז למה אתה נוהג?!''
אמר: ''כי משעה שמונה בבקר ועד שהגעת, לא שמעתי מלה טובה!'' וסיפר: ''כל היום עלו אנשים וירדו, תסיע אותי לפה ותסיע אותי לשם, שלמו והלכו, ואף אחד לא אמר: בוקר טוב, צהריים טובים, ערב טוב. תודה, שלום. אמרתי: מה זה, אני שקוף, איור?! איני אדם, רק משרת?! אלקים, איני חוזר הביתה עד שאשמע מלה טובה. שמישהו יגיד ערב טוב. מפחד אני פחד מות, מי יודע. אם כל היום המלה טוב לא נשמעה באזני, מי יודע האם זה לא הסוף שלי...
והנה הגעת, ואמרת ערב טוב –
תפלתי התקבלה, מישהו מתיחס אלי, אני יכול כבר לנסוע הביתה לישן!''
המשפיע הרב אהרן טויסיג שליט"א מספר כדלהלן:
מנהג קדום הוא, לייחד את יום ז' אדר, יום פטירת משה רבינו עליו השלום, ליום תענית וחשבון נפש לאנשי החברא קדישא. מכיון שכבוד הנפטרים דבר גדול וחשוב, ויש לחשוש שמא לא היו מושלמים בו, קבעו יום זה להתבוננות לתשובה. ומדוע נבחר יום זה דוקא, כי בקבורתו של משה רבינו התעסק הקדוש ברוך הוא בעצמו (סוטה יד), לבטח באופן משלם. ומצוים אנו ללכת בדרכיו, ובאם לאו לבקש מחילה. ועוד נהגו לערך סעודה גדולה לאחר התענית ולדרוש בה מענינו של יום.
כך הזמנתי לשאת דברים בסעודה שערכו באולם מרחק בצפון תל אביב, באזור שעוד לא היה מיושב. נעניתי ברצון. כל מה שבקשתי היה הסעה הלוך ושוב. אין בעיה, ישלחו מונית. עמדו בדיבורם. המונית הגיעה והביאה אותי לאולם. הגעתי, הסעודה כבר הסתיימה, הנואמים סיימו לדבר ונשאתי דברי. ברכו ונפרדו לשלום, ויצאתי מהאולם. כלם נכנסו לרכבים ונסעו, האולם נסגר מאחרי והאורות כבו, ונותרתי לבדי.
הרכב לא הגיע. הנהג שכח, כנראה. עמדתי לבד, בעלטה. מפעם לפעם הבליחו אורות, ומכונית עברה. היה זה לפני עדן הפלאפונים. והשעה התאחרה, כבר לאחר חצות. מה עושים, מתפללים. רבונו של עולם, תזמן לי מונית.
והקדוש ברוך הוא שומע תפלה. מונית מתקרבת. אני מרים יד והיא עוצרת. אני מתקרב: ''ערב טוב לך, אדוני הנהג'', אמרתי, כך צריך לפתח בדברים, ''אתה פנוי, לבני ברק?''
''וואלה'', הוא אומר, אולי זה 'כן' בשפה שלהם... והוא ממשיך ואומר ''אלקים, שמעת את תפלתי!''
נו, מובן מאליו. אם התפלה שלי היא שהבורא יתברך יזמן לי מונית, התפלה של נהג המונית שהבורא יתברך יזמן לו נוסע. נכנסתי באנחת רוחה. האמת, שבתחלה פחדתי, כשעצר. היה לו ראש עטור תלתלים, עגילים ונזמים, כמין בריה משנה. אבל כבר אמרו (מגילה ג.) שהשדים אינם מוציאים שם שמים מפיהם...
הפעיל מונה ונסע, והיה נרגש ונסער. טפח על ההגה וקרא: ''אלקים, תודה לך!''
חשבתי לעצמי: הלא אני הוא שהייתי צריך לקרוא ולהכריז: אלקים תודה לך! אני הוא שעמדתי לבדי. בחשכה המחלטת באמצע הישימון. והנה, הנהג גלוי הראש מודה בכזה רגש!
אבל כשחזר וצעק בפעם השלישית: ''אלקים תודה לך ששמעת את תפלתי'' חשתי שיש כאן דבר חריג, יוצא דפן. שאלתי בעדינות: ''מה, התפללת?''
אמר: ''כבוד הרב, תסתכל בשעון!''
הסתכלתי, קרוב לשתים אחר חצות.
אמר: ''אני עובד משמונה בבקר''. חשוב מהיר הראה, שהוא עובד ברציפות כשמונה עשרה שעות!
''זה לא מסוכן. לנהג שעות כה רבות'' שאלתי.
''ועוד איך!'' ענה ''בקושי מחזיק אני את עיני פקוחות!''
מובן שעיני חשכו לנכח ההצהרה. שאלתי: ''אז למה אתה נוהג?!''
אמר: ''כי משעה שמונה בבקר ועד שהגעת, לא שמעתי מלה טובה!'' וסיפר: ''כל היום עלו אנשים וירדו, תסיע אותי לפה ותסיע אותי לשם, שלמו והלכו, ואף אחד לא אמר: בוקר טוב, צהריים טובים, ערב טוב. תודה, שלום. אמרתי: מה זה, אני שקוף, איור?! איני אדם, רק משרת?! אלקים, איני חוזר הביתה עד שאשמע מלה טובה. שמישהו יגיד ערב טוב. מפחד אני פחד מות, מי יודע. אם כל היום המלה טוב לא נשמעה באזני, מי יודע האם זה לא הסוף שלי...
והנה הגעת, ואמרת ערב טוב –
תפלתי התקבלה, מישהו מתיחס אלי, אני יכול כבר לנסוע הביתה לישן!''
שמעתי, ופחדתי שירדם על ההגה, התחלתי לשוחח אתו, שלא ירדם. על מה? עליו. על הפרנסה, על המונית, על המשפחה, כל דבר שיעסיקו. הגענו לבני ברק, עצר בכתובת, והמונה מראה ארבעים ושבעה שקלים ושבעים אגורות. הוצאתי שטר של חמשים אמרתי: ''מאד נהנתי, תשמור את העודף לעצמך''.
''סליחה'', אמר, ''אני לא לוקח כסף!''
''מה פירוש: אני לא לוקח כסף. עבדת, ומגיע לך. תאר לך שהייתי עומד עד עכשיו בכביש בחשוך. אין לך מושג איזו טובה עשית לי!''
''לא. הרב אמר לי ערב טוב. זה שוה עבורי יותר מהכל!''
''אמרתי כשנכנסתי למונית, ואומר כשאצא ממנה, אבל את הכסף תקח''.
''לא, בשום פנים ואופן!''
אמרתי: ''אין בעיה. אני נשאר במכונית. אבל תפעיל את המונה. מצדי תוכל לישן, אבל בלי לשלם אני לא יוצא''.
''טוב'', נכנע הנהג. לקח, ובקש את השם ומספר הטלפון. בשמחה. הודיע שממחר הוא מתחיל להניח תפילין. יש לו, מבר המצוה. אבל עד עכשיו לא הניח, ממחר יניח.
אמרתי: ''להניח תפילין זה נפלא, וכל יהודי חייב. אבל מה הקשר בין זה לנסיעה. לא דברתי אתך על קיום המצוות''.
הוא בכה: ''נכון, אבל הרב היה בן אדם. אמר לי ערב טוב. התייחס אלי כאל אדם. שמח אותי, במה אוכל לגמול לו, לשמחו. חשבתי, אולי אם לא אקח כסף עבור הנסיעה. אבל התעקשת, וזה גם מוכיח שאתה בן אדם, מוקיר עבודת הזולת. אז אם אודיע לך שאני מתחיל להניח תפלין, זה ודאי ישמח אותך!''
נטלתי ידו בשתי כפותי, והרעפתי עליו ברכות מכל הלב. נפרדנו בדמעות, ונסע לדרכו.
זה היה כאמור במוצאי ז' אדר.
* * *
כחמשה שבועות לאחר מכן, במוצאי יום טוב ראשון של פסח, צלצל הטלפון. הרמתי.
''שלום, הרב זוכר אותי?'' שאל הקול.
''תזכיר לי'', בקשתי.
אזני צללו מהשאגה: ''אלקים שמעת את תפלתי!''
שאגתי לעמתו: ''הנהג?! ערב טוב לך, חיים מתוקים עליך, מה אתה מספר?!''
אמר: ''שכבר כמה שנים שלא ערכתי סדר בפסח'', רחמנא ליצלן. ''אבל כעת אני מניח תפילין, ואמרתי לאמי: אולי נעשה גם סדר?! היא מאד רצתה. יש לנו שכן מסרתי, שאלתי אם נוכל להצטרף אליו. והסכים בשמחה, זה היה ליל סדר נפלא, והתקשרתי לבשר לרב!''
כמה שמחתי לשמוע.
ואז הוסיף: אבל התקשרתי בשביל עוד דבר –
לשמע שוב את ה'ערב טוב לך, וחיים מתוקים', אוי כמה שהתגעגעתי לשמוע!''
מה שאפשר לפעל בהתייחסות באמירת? "ערב טוב".
