הרוחות בעיר סערו וגעשו עד שנמנו וגמרו שיש למתוח אותו על האבן וליתן לו מכות נאמנות
כך אירע שבשבת בבוקר, כשהסב רבי חיים חייקא לאכול, לא יכול היה לטעום מהחמין הבשרי ומהפשטידות הטובות, אכל כזית חלה, טעם מעט דגים על קצה מזלגו ובירך ברכת המזון. לאחר הסעודה פנה רבי חיים חייקא לבית המדרש המקומי, שם הכין לעצמו כוס מים חמים עם מעט חלב, שתה ממנו בלגימות קצרות, ושקע בתלמודו.
באותה שעה הסתובבו בבית המדרש מספר צעירים שהביטו ברבי חיים חייקא בעין רעה. הם לא חשבו הרבה לפי שפרסמו בעיר אמדור את מסקנתם: המתבודד מהיער אינו מקפיד על הלכה פשוטה שאין שותים חלב אחרי אכילת בשר, והנה אנו ראינו אותו שותה חלב אחרי סעודה של 'צפרא דשבתא'. הרוחות בעיר סערו וגעשו עד שנמנו וגמרו שיש למתוח אותו על האבן וליתן לו מכות נאמנות. וכך עשו: נטלו את רבי חייקא ומתחו אותו על האבן.
בעיר אמדור התגורר גאון מופלא ושמו רבי חיים חייקא. תלמיד חכם מופלג היה ומגדולי תלמידי הגאון רבי אליהו מוילנא זצ"ל. רבי חיים חייקא חי חיים של פרישות מוחלטת ועסק רבות בסיגופי הגוף והנפש, במשך אלף לילות לא נתן תנומה לעיניו רק ישב ועסק בתורה, עד שאמרו עליו שהיה עושה ומקיים את כל סדר התשובה הכתוב בתוך 'ספר הקנה' של התנא רבי נחוניא בן הקנה. את ימיו היה רבי חיים חייקא עושה במעבה היער, שם היה מתבודד ועוסק בתורה בהתמדה רבה.
חוטר מגזע תרשישים היה. אבותיו של רבי חיים חייקא מדורי דורות היו קדושי עליון וצדיקים נסתרים. איש לא ידע על רום מעלתם ועל מעשיהם הטובים. כל בני עירם הכירו אותם כאנשים פשוטים בעליל, ואף רבי חיים חייקא הלך בדרכיהם הטובות. מתנהג היה בענווה ובצנעה, ואת עיקר לימודו ומעשיו הטובים עשה כשאיש אינו רואה ויודע.
נוהג היה רבי חיים חייקא לצום במשך כל ימות השבוע, תענית משבת לשבת. ואף בשבת עצמה, אירע שקנס את עצמו ולא אכל. היה זה כשביום ערב שבת קודש הרגיש רבי חיים חייקא חולשה חזקה וכמעט שהתעלף. בתוך כך עלה בדעתו והוא נזכר את טעמם הטוב של מאכלי שבת שעתיד הוא לאכול בעוד כמה שעות, ומכוח זאת חזר לאיתנו ונכנסו בו כוחות חדשים. אולם מחמת שהייתה לו הנאה שכזאת, התגבר על עצמו ולא אכל מאותם מאכלים טובים מאומה.
*
בני העיר לא ידעו על כך דבר. דומה היה בעיניהם לאיש פשוט, עד כדי כך שחשדוהו בדבר שאפילו אנשים פשוטים אינם חשודים בו: איסור בשר בחלב. ומעשה שהיה כך היה: היה זה אחרי שבוע שלם שבו רבי חיים חייקא לא אכל ולא כלום. שבוע זה הצטרף לעוד שבועות רבים שכך נהג רבי חיים חייקא, וגרמה לבני מעיו להצטמק, עד שגם בשבת קודש עצמה, בה ביקש רבי חיים חייקא לאכול, לא היה ביכולתו. כך אירע שבשבת בבוקר, כשהסב רבי חיים חייקא לאכול, לא יכול היה לטעום מהחמין הבשרי ומהפשטידות הטובות, אכל כזית חלה, טעם מעט דגים על קצה מזלגו ובירך ברכת המזון. לאחר הסעודה פנה רבי חיים חייקא לבית המדרש המקומי, שם הכין לעצמו כוס מים חמים עם מעט חלב, שתה ממנו בלגימות קצרות, ושקע בתלמודו.
באותה שעה הסתובבו בבית המדרש מספר צעירים שהביטו ברבי חיים חייקא בעין רעה. הם לא חשבו הרבה לפי שפרסמו בעיר אמדור את מסקנתם: המתבודד מהיער אינו מקפיד על הלכה פשוטה שאין שותים חלב אחרי אכילת בשר, והנה אנו ראינו אותו שותה חלב אחרי סעודה של 'צפרא דשבתא'. הרוחות בעיר סערו וגעשו עד שנמנו וגמרו שיש למתוח אותו על האבן וליתן לו מכות נאמנות. וכך עשו: נטלו את רבי חייקא ומתחו אותו על האבן.
לימים הסיח רבי חיים חייקא כי ראה והבין היטב שכל אלה שהציקו לו והכו אותו לא עשו זאת אלא משום קנאה ושנאה גרידא, שלא היו יכולים לראות אותו מתנהג כראוי. על אחד מהם אפילו הצביע רבי חיים חייקא ואמר כי רואה הוא בעיני רוחו כי איש זה אינו מזרע ישראל וכי בקרוב ממש יתגלה קלונו ברבים ויתברר לעיני כל הוא כופר בעיקר רח"ל. יוצא מהכלל, סיים רבי חיים חייקא ואמר, היה אדם אחד שהגיע ונתן לי צביטה בפנים. על אדם זה הרגשתי כי הוא עושה זאת מעומקא דליבא, כי אכן הוא מקנא קנאת ה' צבאות על כך שכביכול הוא סר מדרך השם.
*
אולם אחד יחיד ומיוחד היה הרה"ק המגיד ממזריטש זיע"א אשר ידע והרגיש ממרחקים כי באמדור מצוי יהלום יקר, צדיק תמים הנועד לגדולות ולנצורות וכי יש לקרבו אל דרכי החסידות כדי שאכן יגיע אל תיקונו השלם הראוי לו. פנה איפוא המגיד ממזריטש אל תלמידו הנודע הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זיע"א וסח לו: דע לך כי בעיר אמדור ישנה מנורת זהב טהור, בזיכי מנורה זו מלאים בשמן זית זך, גם פתילות טובות ומהודרות כבר יש בה, ולא חסר אלא הגפרור שיצית ויעלה בה את האור.
הבין הרה"ק מקארלין את אשר לפניו ויצא לאמדור לנסות לקרב את האברך הצדיק לעולמה של תורת החסידות. בבוא הרה"ק מקארלין נודע לו כי את מירב זמנו מעביר רבי חיים חייקא בהתבודדות ביער, מסרב הוא לקיים שיח ושיג עם בני העיר, וכמעט ואין איש היודע עליו.
החליט הרה"ק מקארלין לפעול בחכמה ובמתינות ולהביא לכך שרבי חיים חייקא עצמו הוא זה שיפנה אליו ויבקשנו להורות לו דרך בעבודת השם. החל הרה"ק מקארלין לשאת מדברותיו באופן קבוע בבתי הכנסת הרבים שבעיר אמדור, והיו דרשותיו הנלהבות מלאות בתוכחות מוסר ובדרכי העבודה, עד שכל שומעיהם היו מגיעים לתשובה שלמה. בכל דרשה ודרשה היו השומעים גועים בבכיה רבה ומקבלים על עצמם שלא לשוב לכסלה עוד. ידוע שאמרו עליו שהצליח לעשות כשמונים אלף בעלי תשובה ולהחזירם לאבינו שבשמים.
שמע הדרשות המעוררות עשה לו כנפיים עד שהגיע הידיעה גם לאזני רבי חיים חייקא המתבודד ביער. בשבתות בהם חזר לעיר נגשו אליו כמה ממכריו וסיפרו לו על הדרשן הלא מוכר המלהיב את הנשמות. כמובן שרבי חיים חייקא בירר את זמני ומועדי הדרשות ומיהר להתייצב בהם ולהאזין לנועם שיחו.
כשנודע להרה"ק מקארלין על כך שרבי חיים חייקא נמצא בין המקשיבים לדרשתו, הרי שבאותה דרשה הוא לא האריך במילים. הרה"ק מקארלין עלה על הבימה ואמר בקול גדול: "אויב א מענטש ווערט נישט בעסער – ועערט ער ערגער" [-אם אדם אינו נעשה טוב יותר, בהכרח שהוא נעשה רע יותר]. כך אמר ולא יסף.
שמע זאת רבי חיים חייקא והדברים היוצאים מהלב נכנסו אל הלב כארס של עכנאי, והיה חוזר ומשנן לעצמו את המשפט שאמר הרה"ק מקארלין שוב ושוב: אם אדם אינו מתעלה בכל רגע בעבודת השם יתברך, הרי זה סימן מובהק שבאותו רגע ממש הוא מתקרר ומתרחק מעבודת השם יתברך, עד שעלול הוא חלילה ליפול לחלוטין ולהיות רשע גמור רח"ל. וכיון שכן, החליט רבי חיים חייקא שחובה עליו לגשת אל אותו דרשן שדבריו הנוקבים פעלו עליו כל כך ולבקשנו אורח חיים ונתיבות דעת.
*
ניגש רבי חיים חייקא אל הרה"ק מקארלין וביקש ממנו כי יורה לו ויכוון אותו את הדרך ילך בה ואת המעש אשר יעשה. הציץ בו הרה"ק מקארלין ושאל אותו: האם אתם לומדים תורה לשמה. התפלא רבי חיים חייקא ואמר: וכי לשם מה אנכי לומד אם לא לשם שמים ממש. שמע זאת הרה"ק מקארלין ושאל בקיצור: אם כן, היכן מתקיימים בך דבריו של התנא רבי מאיר בדבריו ששנינו בריש פרק 'קנין תורה' של מסכת אבות: "רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה".
נגעו הדברים לליבו של רבי חיים חייקא, שכן הייתה זו שאלה נוקבת שדרש תשובה, והוא שאל את הרה"ק מקארלין: אכן, זו ראיה נכונה ואמיתית שאינני לומד תורה לשמה, אולם בזאת אבקשנו שיעשה טובה לנשמתי וילמדנו כיצד אכן יכול אני ללמוד תורה לשמה.
אמר לו הרה"ק מקארלין: אני איני יודע את העצה לכך, אך זאת אייעצך: סע אל מעזריטש, אל המגיד הגדול היושב שם, ושם תוכל לידע את סוד לימוד תורה לשמה. תהה רבי חיים חייקא באזניו של הרה"ק מקארלין: הלוא איש אינו מכירני שם, שמא תואיל לכתוב מכתב אל המגיד ממעזריטש, בו תספר לו משבחיי ומעלותיי בכדי שיקרבני וילמדני כראוי. נענה הרה"ק מקארלין ונתן בידו מכתב סגור אל המגיד, ואמר לו שלא יפתח ויקרא במכתב, אלא תיכף כשיבוא לפני המגיד ויתן לו שלום, יגיש לו מכתב זה.
אכן כך היה, וכשהמגיד קיבל את מכתבו של הרה"ק מקארלין הוא קרא את תוכנו בקול: מוסר כתב זה מכף רגל ועד ראש אין בו מתום! נדהם רבי חיים חייקא לשמע הדברים והחל בוכה בקול. הוא סבר שבמכתב יהיו כתובים מעלותיו, שהוא חסידא ופרישא, והנה כתוב שם דברים בגנותו. אולם המגיד ממעזריטש תיכף ניחמו ואמר לו שלא תהיה לו עגמת נפש מכך ולא יתחשב בדברים הללו שנכתבו במכתב.
ישב רבי חיים חייקא בצל קדשו של המגיד ממעזריטש במשך שנה תמימה ולמד שם דרכי התורה והעבודה, עד שנתעלה מאוד להיות רבן של ישראל והניח אחריו ברכה את ספר 'חיים וחסד'.
*
לסיפור הזה שפרטיו הובאו כאן, התכוון הרה"ק התפארת שלמה זיע"א בכתבו (שמיני עצרת): "כמו ששמענו מאת הרב הקדוש מראדשיץ זלה"ה, שהיה מרגלא בפומיה המעשה מהרב הקדוש ר' חייקא המדורא זלה"ה שעשה בעצמו כמה סגופים להתענות משבת לשבת כמה פעמים, ואלף לילות היה ניעור משנתו ללמוד כל הלילה. ועם כל זה לא נגמר תיקונו עד אשר בא להרב הקדוש מוהד"ב ממעזריטש זלה"ה על שבת כידוע".
*
ואמנם השאלה ששאל הרה"ק מקארלין את רבי חיים חייקא, אם הוא לומד תורה לשמה היכן הם ה'דברים הרבה' אותם היה צריך לזכות, מצאנו כי כבר הציבה רבינו חיים ויטאל בהקדמת ספרו 'עץ חיים': ואמנם האנשים האלה מראים תימה וענוה באמרם כי כל עסקם בתורה הוא לשמה. והנה החכם הגדול התנא רבי מאיר ע"ה העיד עליהם שלא כך הוא, באומרו לשון כללות: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומגלים לו רזי תורה ונעשה כנהר שאינו פוסק והולך וכמעיין המתגבר מאליו, בלתי הצטרכו לטרוח ולעיין בה ולהוציא טיפין טיפין של מימי התורה מן הסלע, הנה זה יורה שאינו עוסק בתורה לשמה כהלכתה ומי זה האיש אשר לא יזלו עיניו דמעות בראותו המשנה הזאת ורואה חסרונו ופחיתותו.
