"הפסק הוא שאני לא אפסוק בזה. מאחר והמריבה היא על כסף - וכסף אינו דבר חשוב"! הס הושלך בחדר. פסק דין משונה שכזה...
לפתע הפכו פניו לרכות, והוא החל לדבר אל ליבם שאין טעם לריב על הכסף ושיתפייסו. הוא חזר על הדברים שוב ושוב, עד שטענותיהם פרחו מהם והם הושיטו את ידיהם זה לזה!
אך את הדיין זה לא סיפק והוא החל לצעוק: "האם לזאת התכוונתי?! ששתי חתיכות בשר יגעו זה בזה? גם באטליז יש חתיכות בשר שנוגעות זה בזה!... התכוונתי לפיוס בכל הלב!"
נעמדו בעלי הדין וביקשו מחילה אחד מהשני, יד חִבְּרָה ליד לריקוד משותף - והפעם לא של גושי-בשר כי אם של לבבות!
וכך הסתיים לו ה'דין תורה' המוזר...
כל אחד מכיר באזור מגוריו את הטיפוס הבא: יהודי שבכל פעם שהוא נקלע למצב בו אנשים רבים או מתווכחים, הוא מצליח בתוך כמה דקות לשנות את האווירה מקצה אל קצה. הוא מפעיל את החיוך שלו, זורק משפט לפה ומשפט לשם ותיכף הכל מסתדר.
מה סודו של האיש? - הסיפור הבא יוביל אותנו לתשובה!
***
לודז', מלחמת העולם הראשונה.
לודז' היא עיר תעשייתית ענקית בפולין, אשר צמיחתה הכלכלית נזקפת במידה רבה למאות אלפי היהודים שהתגוררו בה כנגזרת ישירה של כמות גבוהה של תעשיינים וחרשתנים שהתגוררו בה, אף התנהלו בעיר דיני-תורה לא מעטים. אבל דין תורה כמו זה שיתואר כאן - היה נדיר גם בלודז'!
***
הדיין היה ספון בחדרו. בחדר החיצוני המתינו שני יהודים ל'דין תורה'.
לפתע יצא מן החדר, התיישב באחת בראש השולחן והושיב את שני הניצים בשני הצדדים. זה מול זה.
ראשית ביקש מהם 'דְּמֵי פְּסַק' כמקובל, והשניים הושיטו לו חמישים רובל כל אחד. קרא הדיין לעוזר שלו והתעניין: בשטיבל פלוני יש די פחמים להסקה? כאשר השיב העוזר בחיוב התבקש לרכוש עבור השטיבל לחם וגבינה (מסתמא עבור אותם ילדים שהדיין עצמו אסף במסירות בתקופת המלחמה והעמיד עליהם מלמדים).
לאחר מכן הקשיב לטענות שני הצדדים ואמר: "הפסק הוא שאני לא אפסוק בזה. מאחר והמריבה היא על כסף - וכסף אינו דבר חשוב"!
הס הושלך בחדר. פסק דין משונה שכזה...
***
את השקט חתכו המילים הבאות: "שיהודים יריבו זה עם זה בגלל כסף?!" וכמו ב'כל-נדרי' חזר על המילים שוב ושוב - ובכל פעם עלה קולו יותר ויותר.
בשלב זה התחרטו בעלי הדין על הדיין שבחרו לעצמם...
אך לפתע הפכו פניו לרכות, והוא החל לדבר אל ליבם שאין טעם לריב על הכסף ושיתפייסו.
הוא חזר על הדברים שוב ושוב, עד שטענותיהם פרחו מהם והם הושיטו את ידיהם זה לזה!
אך את הדיין זה לא סיפק והוא החל לצעוק: "האם לזאת התכוונתי?! ששתי חתיכות בשר יגעו זה בזה? גם באטליז יש חתיכות בשר שנוגעות זה בזה!... התכוונתי לפיוס בכל הלב!"
נעמדו בעלי הדין וביקשו מחילה אחד מהשני, יד חִבְּרָה ליד לריקוד משותף - והפעם לא של גושי-בשר כי אם של לבבות!
וכך הסתיים לו ה'דין תורה' המוזר.
***
במעמד הזה צפה מן הצד ילד לודז'אי קטן, שלימים התפרסם כרבי גד'ל, [הלוא הוא הגה"ח רבי גד אייזנר זצ"ל – משגיח ישיבת חידושי הרי"ם והוא שסיפר זאת ('מסילות גד' מובא ב'זכרונם לברכה')].
המסר שעולה מן הסיפור נוקב:
האם יעלה על הדעת ששני סוחרים יושפעו מפסק-דין שנימוקיו המוזרים - במחילת כבוד התורה - הם "כסף אינו דבר חשוב" או "שיהודים יריבו זה עם זה בגלל כסף?!"
תענו בבקשה בכנות על השאלה הפשוטה הבאה: האם אתם מכירים סוחר אחד בעולם שיושפע מנימוק כזה שמתחת להגיון?!
אז איך זה בכל זאת קרה שה"פסק" התקבל על ידי שני הסוחרים יחדיו?
על כרחך שלא המילים השפיעו עליהם - כי אם הלב הענק שניצב מאחוריהן! כאשר הלב יוקד הוא מצליח להעביר את האמת הנוקבת במסילות משלו... הנימוקים הנ"ל אינם מתחת להיגיון - כי אם מעל ההיגיון!
***
וזה מעביר לנו מסר חשוב מאוד: האיש עם החיוך שהוזכר בתחילת הסיפור, זה שמצליח לפייס בין אנשים ולהשרות אוירה טובה בכל מקום, לא מצליח בגלל המילים החכמות שלו – אלא בגלל הלב הענק שלו!
לאנשים רבים מפריע המצב של בין אדם לחבירו, והם תוהים איך ניתן לשפר ולשנות את המצב? עליהם ועלינו לדעת: ההשפעה תיתכן רק באמצעות הלב. ככל שהלב שלנו יהיה גדול יותר, כך הוא ישפיע לא רק עלינו - אלא גם על הסביבה!
בדוק ומנוסה!
