הסוחר היה משוכנע כי הסחורה החדשה אותה הזמין היא זו שתחזיר אליו את הלקוחות, נודע לו שהספינה שהובילה את המטען היקר טבעה בלב ים וירדה למצולות
המסחר היה תוסס מאוד ואותו עשיר היה עסוק ראשו ורובו בניהול עסקיו המסועפים. עבודה רבה השקיע הסוחר גם בחלק הייבוא, למצוא את המקומות המיוחדים בהם מיוצרים הבדים שאין בדומה להם בכל מקום אחר ואיש אינו מכיר אותם, לבחור את הדגמים והעיצובים המעניינים והיפים ביותר, להזמין את הכמויות הנכונות ולדעת לגוון ולחדש כדי להפתיע את הלקוחות. כך גם היה הסוחר עמל בתחום השיווק, לפתוח נקודות מכירה במקומות נכונים, ליצור קשרים טובים עם סיטונאים וסוחרי בדים גדולים, ואף לתת שירות טוב לחייטים פרטיים שהגיעו וביקשו לקבל את הסחורה המשובחת.
קול אנחה נשמע בביתו של הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א והגיע עד לחדרו הקדוש, שם ישב ועסק בתורה. לאחר זמן קצר חזרה האנחה ונשמעה שוב, וכך גם בפעם השלישית. הייתה זו בתו של הרה"ק מרוזין שבאותם רגעים מצויה הייתה בעצבות קלה, או שמא סבלה מכאב קל, ונאנחה על מצבה. לא היה זה בכי מר או זעקות כבדות, כי אם אנחות קלות, אולם האנחות נשמעו היטב והגיעו עד להרה"ק מרוזין שקם ממקומו והגיע אל בתו.
הקשיב הרה"ק מרוזין ואמר לבתו: בתי יקירתי, גם אם בצדק את נאנחת. קשה לך כרגע בגוף או בנפש ומבקשת את להפיג את כאבך באנחות אלו, כדאי שתדעי כי כלל גדול הוא בעולם: "א קרעכץ ברענגט א קרעכץ, א דאנק ברענגט א דאנק" (–"אנחה גוררת אנחה והודאה גוררת הודאה"). וגדול כוחו של כלל זה גם כשהאנחה היא מוצדקת, שעדיין היא מביאה בעקבותיה אנחות נוספות, ואף סיבות חדשות לאנחות, וכן לאידך גם כשההודאה נראית כלפי חוץ כמי שאינה מוצדקת, כגון שאדם מברך ומודה על הרעה, הודאה זו תביא בעקבותיה הודאות אחרות, והן יהיו בצדק הנראה והנגלה.
וזאת מפני שכאשר יהודי מתאנח על שרע לו וכואב לו, הרי שמשמים מבקשים להראות לו כי אנחה זו אינה ראויה להשמע ממנו, שכן יכול להיות גרוע בהרבה יותר, וגם אם כעת אין טוב לו, אין מהראוי שיתאנח אלא שיודה על כך שאין מצבו גרוע יותר, וכדי שאכן ידע זאת, הרי שמזמנים לו סיבות להאנח יותר ויותר, וכך האנחה גוררת אנחה, וחוזר חלילה.
לעומת זאת, כשאדם מודה ומשבח להקב"ה בכל מקום ובכל מצב, הרי שמשמים אומרים לעומתו: אם אפילו על מצב כזה הוא מודה ומשבח, הרי שעל אחת כמה וכמה הוא יודה וישבח כשתבוא לו טובה גדולה, וכשהוא מודה גם עליה, מוסיפים לו טובות וישועות, כדי לשמוע ולראות כיצד הוא מוסיף ומודה יותר ויותר.
לפיכך, הסביר הרה"ק מרוזין לבתו, עצה טובה היא לאדם שלא להתאנח כלל, אפילו כשיש סיבה צודקת, כדי לא לגרור סיבות לאנחות נוספות, אלא לקבל תמיד את דין שמים באהבה וברצון, בהלל ובהודאה, וכך זה ישפיע עליו ממרומים שפע של ברכה והצלחה.
כיון שראה הרה"ק מרוזין כי דבריו היוצאים מן הלב מתקבלים ונכנסים אל הלב, המשיך ואמר: בתי, הבה ואספר לך מעשה שהיה לפני שנות דור ודור וממני תראי ותקחי מוסר לצדקת דבריי אלו:
*
סוחר גדול היה במדינה רחוקה שעשה חיל בעסקיו וראה בהם ברכה רבה. מייבא היה בספינות סחורה רבה של מיני טקסטיל, בדים משובחים ויקרים, משי וקטיפה, ועוד שלל סוגים שונים של אריגים העולים על שולחן מלכים. מכל אותם סוגי הבדים, שנמכרו במחירים גבוהים, היו הלקוחות תופרים בגדים יוקרתיים, אם לחיי היום יום ואם לשמחות ולאירועים שונים, או מכינים מהם וילונות מפוארים ומפות שולחן נהדרים.
המסחר היה תוסס מאוד ואותו עשיר היה עסוק ראשו ורובו בניהול עסקיו המסועפים. עבודה רבה השקיע הסוחר גם בחלק הייבוא, למצוא את המקומות המיוחדים בהם מיוצרים הבדים שאין בדומה להם בכל מקום אחר ואיש אינו מכיר אותם, לבחור את הדגמים והעיצובים המעניינים והיפים ביותר, להזמין את הכמויות הנכונות ולדעת לגוון ולחדש כדי להפתיע את הלקוחות. כך גם היה הסוחר עמל בתחום השיווק, לפתוח נקודות מכירה במקומות נכונים, ליצור קשרים טובים עם סיטונאים וסוחרי בדים גדולים, ואף לתת שירות טוב לחייטים פרטיים שהגיעו וביקשו לקבל את הסחורה המשובחת.
ראוי היה שהסוחר ייתן שבח והודאה לקב"ה שזיכה אותו במסחר כה גדול שמניב לו רווחים נאים ביותר, כך שיש בידו לפרנס את משפחתו בכבוד ולהשיא את צאצאיו כמנהג בעלי בתים חשובים. אך לא זו בלבד שמזמורי הודאה ודברי שבח לרבונו של עולם לא היו שגורים על לשונו, אלא שגם מנהג גרוע היה לו: שלא לשמוח בחלקו ותדיר להיות מלא טענות ומענות כרימון.
הרגל נעשה טבע ואותו סוחר היה רגיל להתלונן ללא הרף, על דברים מוצדקים ועל דברים שאינם מוצדקים. מחבב היה להשים את עצמו כאומלל ולבכות כביכול על רוע מזלו ושפל גורלו. אדם שלא היה מכירו והיה משוחח עמו כמה דקות, היה מקבל תחושה שבאדם אומלל עסקינן, ביש גדא ושלומיאל בכל מעשיו, והפרוטה אינה מצויה בכיסו. בעוד שכמובן האמת הייתה הפוכה לחלוטין.
גם עם מכריו היה נוהג הסוחר לשוחח על מסחרו ולהעצים כל כשלון או הפסד מינימלי כאילו מדובר בחורבן ביתו. גליל בד כי הוכתם בקצהו או אריג מסוים שנקרע מעט, היה הסוחר הופך זאת לטרגדיה של ממש. עוסק בזה ללא הרף והפסד של פרוטות מעטות היה נראה כהפסד של סכום אדיר.
התנהגות זו לא נשאה חן בשמי מרומים ובבית דין של מעלה הוחלט כי יש ליישם אצלו את הכלל העתיק: "אנחה גוררת אנחה". אם עשיר זה נאנח על לא דבר, הרי שצריך להראות לו שיש סיבות נכונות ואמיתיות כדי להאנח, רחמנא ליצלן. מאותו זמן שבו התקבלה ההחלטה בשמי מרומים החל מזלו של הסוחר להתדרדר ולרדת מטה מטה, והפסדים שונים ומשונים תקפו את מסחרו.
תחילה נתקע הסוחר עם כמויות גדולות של סחורה שלא הצליח למכור. הלקוחות הנאמנים כבר לא שמרו לו אמונים כבעבר והחלו לקנות אצל סוחרים מתחרים שהחלו לצוץ לפתע. כמובן שהסוחר לא הפסיק להתלונן ולהאנח מול בגידת לקוחותיו, ושוב האנחה גררה אנחה, ובשעה שהסוחר היה משוכנע כי הסחורה החדשה אותה הזמין היא זו שתחזיר אליו את הלקוחות, נודע לו שהספינה שהובילה את המטען היקר טבעה בלב ים וירדה למצולות. הסוחר הגביר עוד יותר את קצב האנחות והטענות, ובמידה שווה, נוספו לו סיבות חדשות להם: מחסניו עלו באש, קנסות הוטלו עליו מרשויות המס, החלטות עסקיות פזיזות ושגויות, עד שבסופו של דבר מצא הסוחר את עצמו יוצא נקי מכל נכסיו והנה הוא עני ואביון.
מכיון שעולליו שאלו לחם והיה עליו לפרנס את משפחתו הגדולה, לא נותרה ברירה לסוחר לשעבר והוא נאלץ לחזר על הפתחים ולאסוף פרוטה לפרוטה כדי למצוא את מחייתו ומחיית בני ביתו. למותר לציין שעני זה לא היה מפסיק להיאנח ולבכות את ירידתו התלולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
בהתאם לכלל שאנחה גוררת אנחה אמרו בבית דין של מעלה שהיות ואדם זה אינו מפסיק להיאנח על מר גורלו, כאילו יש לו את הצרות הגדולות בעולם, הרי שאין ברירה אלא להוכיח לו שיש מצבים גרועים יותר מהמצב בו הוא מצוי כעת. באחד הימים הרגיש העני כמין עקצוצים משונים בגופו. העקצוצים הטרידו את מנוחתו ועד מהרה התברר כי הם היו סימן לפצעים אדומים וכואבים שהתפשטו בכל גופו.
מני אותו רגע שהפצעים יצאו על גופו, החלו הבריות להגדירו כחולה במחלת הצרעת המסוכנת והמדבקת. איש לא הסכים יותר שהעני ידפוק על פתח ביתו לבקש נדבה ומתנת יד, כיון שהיה חשש ברור לכך שהוא מסוכן להדביק במחלה נוראה זו את כל מי שעומד בסמיכות אליו. אנשים התריעו בו מרחוק שלא יעז לדפוק על דלתות ביתם, ושלא יביא אותם לידי סכנה. לא נותרה לו ברירה אלא לחטט באשפתות ולמצוא שם מיני מאכלים שעבר עליהם הכלח, ובהם היה משקיט את רעבונו הנורא.
אמנם כבר לא היה לו מי שישמע את תלונותיו וטענותיו, והיה מקום לחשוב שעתה יפסקו טענותיו ואנחותיו ויוכלו מהשמים לחזור ולהטיב איתו, אך לא כך היה הדבר: האיש לא היה מסוגל להיגמל ממנהגו הגרוע, ועדיין היה יושב עם אחיו המצורעים מחוץ לעיר, ומיילל מרות על אומללותו שאין בדומה לה.
כיון שנגזרה הגזירה עליו שככל שירבה באנחותיו גם יירד מצבו מטה מטה, החליטו בשמים כי עדיין יכולים להראות לו שישנם מצבים גרועים יותר. גופו החל להתכופף כאגמון. הוא נעשה גיבן משונה מאוד, ואף מחלה משונה ונוראה נוסף אליה: רעב תמידי, כל המאכלים שהמצורע הצליח לאסוף מהאשפתות לא הצליחו להשביע את רעבונו, וככל שאכל נותר רעב, ואיש לא יכול היה לעזור לו במצבו הנורא.
לפתע פתאום אורו עיניו של העני האומלל ובמקום שידבר קשות כי טוב מותו מחייו ולמה לו חיים במצב נורא כזה, הבין כי עדיין יש לו להודות ולהלל על כך שהוא מצוי בחיים. הרהר האיש לעצמו: אמנם סובל אני יסורי איוב, רע ומר לי, אך עם זאת כמה עלי לשבח ולפאר לרבונו של עולם על עצם הדבר שאני מצוי בחיים. נעמד האיש ואמר: קודשא בריך הוא, מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה! מודה אני על עצם היותי בחיים ועל רוחי ונשמתי!
מאותו רגע החל תפנית של ממש במצבו של האיש. בת קול יצאה משמי מרומים והכריזה: אם מודה אתה על הטובה – אזי יש להראות לך כי יש טובה גדולה ועצומה מזו. לא חלפה שעה קלה ואותו אדם הרגיש כי גופו מתחיל להתיישר וכי הגיבנת סרה מעמו. בהתרגשות שיש בה ממש פתח האיש את פיו בשבח על הנס שנעשה לו, והנה הוא מרגיש את אותה תחושת שובע שכמוה לא הכיר בתקופה האחרונה. אין מעיו חמרמרים עוד ברעב אינסופי, אלא שבע הוא ממזונו שאכל.
היה זה תהליך הדרגתי והאיש ראה בחוש שככל שהוא מודה לקב"ה על טובו וחסדו, הרי שהודאה גוררת הודאה, וכל שבח מביא אתו שבח נוסף: צרעתו התרפאה ובשרו הפך להיות טהור ונקי. לאחר שיכול היה לחזור לקבץ כספים על הפתחים, פגש בו אחד מידידיו שזכר אותו ימים מקדם והזדעזע ממצבו העכשווי הקשה והעמיד לו סכום נאה כגמילות חסדים בכדי שיוכל לחזור ולסחור בזה ולעמוד על רגליו. הודה האיש מאוד להקב"ה על כל הטובות שנעשו עימו, וללא הרף חזר והודה שוב ושוב, עד שחזר להיות עשיר גדול ונכבד.
סיים הרה"ק מרוזין ואמר לבתו הנאנחת: הנה רואה את כיצד אנחה גוררת אנחה והודאה גוררת הודאה. מוטב תעשי אם תודי להקב"ה על כל טובו וחסדו עמדך, וכך תזכי שיושפע עלייך שפע של ברכה וטובה.
