הנוסעים באנייה הבינו די מהר כי לא באניית נוסעים רגילה הם נוסעים כי אם בספינת משא רעועה שלא התאימה כמעט להסעת אנשים. התנאים בה היו קשים מאוד והנסיעה התארכה פי שלש מהתוכנית המקורית.
משום מה לא מצא הדבר חן בעיני אותו גבאי, והוא ניגש אליו ואמר לו: בחור'ל, אל תעמוד פה! להנאתך ולטובתך מצא לך מקום אחר, זאת משום שבמקום זה ידחפו אותך כהוגן.
הבחור הלעלובאי, שניחון היה בשנינות ירושלמית, לא התפעל מהאיש העומד מולו וענה לו: וכי מה אכפת לך?! הרי הדחיפות יהיו עלי ולא עליך, ולי אין הדחיפות מפריעות כלל ועיקר.
הגבאי שלא הורגל לשמוע תגובות מעין אלו הופתע מאוד מהתשובה שקיבל תוך כדי דיבור, הרים את קולו בגערה: בחור'ל, אל תתחכם עמי, כאשר בד בבד הראה לו את נחת זרועו ונתן לבחור דחיפה הגונה שטלטלה אותו כהוגן עד שמצא את עצמו עומד כאוב הרחק מאחור.
בשלהי חדשי החורף של שנת תר"פ עלה הבחור הצעיר, משה מרדכי בידרמן, הוא הנודע לימים כהרה"ק מלעלוב זיע"א, על סיפונה של האנייה שהפליגה מארץ ישראל אל ארץ פולין, בדרכו לפגוש את אביו הרה"ק רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זיע"א, שבצוק העתים מתגורר היה בעיר קראקא.
שבע שנים חלפו מאז שנת תרע"ג בה אביו רבי שמעון נתן נטע יצא מארץ ישראל בדרכו להסתופף בצל רבו הרה"ק רבי ישראל מסטולין זיע"א, הנודע בקהל חסידים בכינויו: 'הינוקא'. אמנם הנסיעה נועדה להיות קצרה ביותר, ובדעתו של רבי שמעון נתן נטע היה לחזור תיכף אל משפחתו בארץ ישראל. אלא שהתוכנית השתבשה לחלוטין: תוך כדי שהותו של רבי שמעון נתן נטע בארצות הגולה, פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל הגולה הייתה כמדורת אש. הדרכים השתבשו לחלוטין, נתיבי הים והיבשה נסגרו, ורבי שמעון נתן נטע מצא את עצמו בארץ נכר, הרחק ממשפחתו שנותרה בירושלים.
בחוסר ברירה בחר רבי שמעון נתן נטע לקבוע את מקום מושבו בעיר קראקא, שהייתה עיר מלאה חכמים וסופרים, חסידים ואנשי מעשה, ושם המתין שהרוחות הסוערות יירגעו והוא יוכל לחזור לביתו. אלא שהוא לא ידע שההמתנה תהיה כה ארוכה ותהפוכות רבות יעברו על משפחתו.
באותם שנים שֶׁאָב המשפחה שהה בקראקא ידעה המשפחה רעות רבות וצרות. אֵם המשפחה, הרבנית חיה רייצא בידרמן, נוות ביתו של רבי שמעון נתן נטע, נפטרה בשנת תרע"ו ממחלת הטיפוס שהשתוללה באותם ימים בירושלים. היתומים האומללים שנותרו גלמודים עברו להתגורר בבית קרובי משפחה, ואילו הבחור משה מרדכי עבר להתגורר בבית זקנו הגדול, הרבי הנערץ מלעלוב, הרה"ק רבי דוד צבי שלמה זיע"א. נפשו של הרבי הזקן נקשרה בנפש נכדו, עד שכמעט לא משה ידו של הנער מיד זקנו. הרבי האציל עליו חכמה בינה ודעת, וחינך אותו בתורה ובחסידות כמסורת אבותיהם הקדושים.
ימי הזוהר ושנות השובע לא ארכו, כיון שבשנת תרע"ח כבה המאור הגדול ורבי דוד צבי שלמה ונשמתו הטהורה עלתה בסערה השמיימה. אם כל בני ירושלים בכו את השריפה אשר שרף השם, הרי שגדול כים היה שברו של נכדו האהוב, הבחור משה מרדכי, שנותר יתום מאמו, הרחק מאביו, וללא זקנו הגדול שהיה לו כמורה דרך שבצילו הגדול חסה.
משנותר היתום הצעיר ללא משען ומשענה, ללא דואג ומפרנס, הבין כי אין לו ברירה אלא לחבור לאביו היושב בקראקא. קשה הייתה לו החלטה זו עקב אהבת ארץ ישראל שבערה בו, אלא שלא נותרה לו כל אפשרות אחרת והוא מצא את עצמו על אנייה המוליכה אותו הרחק מארץ מכורתו.
הנוסעים באנייה הבינו די מהר כי לא באניית נוסעים רגילה הם נוסעים כי אם בספינת משא רעועה שלא התאימה כמעט להסעת אנשים. התנאים בה היו קשים מאוד והנסיעה התארכה פי שלש מהתוכנית המקורית. הבחור החסידי שהכין לעצמו צידה לדרך בכמות המתאימה לנסיעה המתוכננת, נותר ללא כלום, כשהאפשרות היחידה הייתה להתגאל ממאכלי האנייה. בהשגחה פרטית מובהקת עצרה האנייה באחד החופים שם העמיסו עליה סחורה מגוונת, ביניהם שקי אגוזים, כשאחד מתוך אותם שקים נקרע והאגוזים נשפכו מתוכו. הבחור ביקש רשות לאכול מאותם אגוזים, ומשזו ניתנה לו, הוא ניזון מהם עד סוף הנסיעה.
כשהבחור הלעלובאי הצעיר הגיע לקראקא ונפגש עם אביו רבי שמעון נתן נטע, לאחר שנים של ניתוק, הוא קבע את מקום לימודו בבית המדרש הישן של חסידי ראדומסק בקראקא, שם עשה לילות כימים בשקידה עצומה. את ההזדמנות שהגיעה לידו שלא מרצונו, לשהות בארצות ניכר, ניצל הבחור כדי להסתופף בצילם של צדיקי הדור.
כשהגיעה השמועה לקראקא כי הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זיע"א הגיע לזמן מה לעיירה הולשיץ שבגליציה, החליט הבחור לנסוע להסתופף בצילא דמהימנותא. הוא שם פעמיו להולשיץ כדי להתבשם במחיצתו של אותו צדיק נשגב שכל הארץ ניאות לאורו הטהור.
עם הגיעו להולשיץ פנה תחילה אל בית אכסניית בנו של הרבי, הרה"ק רבי אהרן זיע"א, שלימים היה ממלא מקומו. רק לאחר שקיים עימו שיחת הכרות קצרה, פנה לביתו נאווה קודש של הרבי כדי לקבל ממנו ברכת 'שלום עליכם'. המוני חסידים הצטופפו לפני חדרו של הרבי בבקשם להיכנס אל הקודש פנימה. אווירה עילאית אפפה את המקום, מעין 'גן עדן של מטה', כי הנה הכל יודעים כי עומדים הם בפני רגעים קדושים ונעלים.
אחד אחד נכנסו החסידים לחדר, ורבי ישכר דוב, שקוע בשרעפיו, מושיט את ידו לכל אחד מהחסידים העוברים בסך בדחילו ורחימו. אין רבי ישכר דוב אומר מאומה, מלבד שהוא חוזר שוב ושוב על ברכת 'שלום עליכם'. במעמדים כגון אלו אין מנהגו של הרבי מבעלזא לפצות פה ולשוחח עם החסידים, והקהל מתקדם במהירות ויוצא מהחדר.
ניתן לתאר את ההפתעה הגדולה שהייתה בשעה שהבחור משה מרדכי עובר מול הרבי, ולפתע הרבי עוצר אותו באחת ושואל אותו בחמימות רבה: מי אתם? עוד בטרם היה סיפק ביד הבחור להשיב, וכבר בנו של הרבי, הרה"ק רבי אהרן שעמד לצד אביו הקדוש, הזדרז להשיב: זהו בנו של הרבי מלעלוב, רבי שמעון נתן נטע. והרבי מבעלזא ממשיך ושאל: היכן מתגורר אביך בימים אלו? הפעם היה זה הבחור שענה: מקום מגורי אבי הוא בעיר קראקא. שמח רבי ישכר דוב מאוד ואמר בקורת רוח: קראקא היא עיר של יראים ושלמים, דבר טוב עשה אביך שבא להתגורר כאן! הייתה זו שיחה קצרה אך ארוכה מאוד יחסית, והבחור לא התעכב עוד והמשיך בדרכו.
כבר מתחילה תכנן הבחור להישאר לשבות שבתו בצל הקודש, ואכן לקראת עריכת השולחן הטהור בליל שבת הקדים להגיע אל בית המדרש בו היה אמור הרבי לערוך את שולחנו אשר לפני השם. הוא קידש על היין, אכל מעט חלה ודגים, ומיהר לבוא ולתפוס מקום טוב והגון ממנו יוכל לראות את פני הקודש ולשמוע את דברי התורה.
בית המדרש עדיין לא התמלא באנשים, ואחד הגבאים שהיה איש חסון בעל בשר ורחב גרם הסתובב בבית המדרש ועיניו בלשו לראות האם הכל נעשה כתיקונו. בינתיים תר הבחור הלעלובאי אחר מקום ראוי ומצא פינה מסוימת סמוך ונראה לראש השולחן. הוא לקח עימו ספר קטן ונעמד במקום, כמי שקונה בו שביתה.
משום מה לא מצא הדבר חן בעיני אותו גבאי, והוא ניגש אליו ואמר לו: בחור'ל, אל תעמוד פה! להנאתך ולטובתך מצא לך מקום אחר, זאת משום שבמקום זה ידחפו אותך כהוגן.
הבחור הלעלובאי, שניחון היה בשנינות ירושלמית, לא התפעל מהאיש העומד מולו וענה לו: וכי מה אכפת לך?! הרי הדחיפות יהיו עלי ולא עליך, ולי אין הדחיפות מפריעות כלל ועיקר.
הגבאי שלא הורגל לשמוע תגובות מעין אלו הופתע מאוד מהתשובה שקיבל תוך כדי דיבור, הרים את קולו בגערה: בחור'ל, אל תתחכם עמי, כאשר בד בבד הראה לו את נחת זרועו ונתן לבחור דחיפה הגונה שטלטלה אותו כהוגן עד שמצא את עצמו עומד כאוב הרחק מאחור.
עד שהתאושש הבחור מחילופי הדברים וההמשך שלהם, כבר נכנס הרה"ק רבי ישכר דוב לעריכת השולחן. כעת בית המדרש כבר היה מלא מפה אל פה. מאות רבות של חסידים עמדו צפופים בחרדת קודש ועקבו בדומיה אחר דמותו הקדושה של הרבי עורך את שולחנו.
משהחלו הגבאים לחלק 'שיריים' מגביע היין של הרבי, הייתה נעשית החלוקה באופן הזה: הרבי היה לוחש לגבאי את שמות הערים שמהם הגיעו האורחים, הגבאי היה מכריז אותם בקול, ולפי הסדר הזה היו החסידים בני אותה העיר שהוזכרה ניגשים ומקבלים את ה'שיריים'.
והיה הגבאי מכריז בקול עיר אחר עיר, עיירה אחר עיירה, כשלפתע נישא קולו של הרבי הקורא: היכן הוא הבחור שהגיע מארץ ישראל? תחילה לא ידעו החסידים למי הכוונה, אך גם כאשר הבינו היה קשה לו מאוד להתקרב אל הרבי, כיון שהיכל בית המדרש היה מלא עד אפס מקום וטבעות אנשים הקיפו את מקום מושבו של הרבי. חלף זמן עד שהבחור הצליח להגיע מהמקום בו עמד בתחילה, בירכתי בית המדרש, אל מקום מושבו של הרבי.
כאשר הבחור הגיע אל הרבי, הרים הרבי את עיניו הקדושות והתבונן בו עמוקות. לאחר מכן נטל הרבי את גביע הקידוש שעמד סמוך אליו, הוסיף ומזג אליו עוד יין וכיבד את הבחור. הבחור שתה מהיין, בירך והתברך בלחיים, ומתוך צניעות וענווה ביקש להשמט ולעזוב את המקום. אלא שהרבי מבעלזא מחזיק בו בידו ולא נותן לו ללכת. הרבי תופס בו ומעמידו בקירוב אליו ממש.
מפעם לפעם ניסה הבחור הנרעש לסגת מעט אחורנית ולא לעמוד קרוב כל כך, פחד ומורא נפלו עליו והוא הרגיש כי קשה לו לעמוד שם, אלא שבכל פעם ופעם שהחל מעט ללכת אחורנית, היה הרבי עצמו תופס אותו בידו ומקרבו אליו שוב. במהלך כל עריכת השולחן, בכל פעם שהיה הרבי מחלק 'שיריים' ממאכלי השבת שהיה אוכל, היה הרבי נותן תחילה לבחור מארץ ישראל, ורק לאחר מכן לכל היושבים בשולחן הטהור.
החסידים הרבים שנכחו במקום הביטו במחזה בהשתאות רבה. לא היה זה דבר מצוי שהרבי יחלוק כבוד כה רב לבחור צעיר ולא מוכר. תשובה חלקית הם קבלו כשבשעת עריכת השולחן של סעודה שלישית, כשהבחור הלעלובאי כבר לא היה בבית המדרש, התעניין הרבי אודותיו ושאל: היכן הוא הבחור מארץ ישראל? ובאותה שעה הוסיף הרבי משפט נוקב ומהדהד: מעולם לא ראיתי בחור כה קדוש וטהור...
*
מי יבוא בסוד קדושים ומי יודיע לנו את אשר ראו עיניו הטהורות של הרה"ק מבעלזא בבחור הקדוש הצנוע והנחבא אל הכלים, אשר כל ימיו עמל להסתיר את מדרגותיו הנוראות ואת עבודתו בקודש.
רק בערוב ימיו של הרבי הקדוש, שלימים קיבל על עצמו את הנהגת חסידי לעלוב ושמו הטהור הלך מסוף העולם ועד סוף, נודע עליו עניין נורא של גינוני קדושה וטהרה שנהג בו. ואף עניין זה לא היה נודע אילולא 'הודאת בעל דין', כשהרבי בעצמו, מחוסר ברירה, הוכרח לגלות אפס קצהו מגודל קדושתו ומאותם הנהגות המחמירות שקיבל על עצמו בימי נעוריו.
היה זה באחרית ימיו של הרבי, לאחר שלקה במחלת השיתוק הנוראה בכל פלג גופו השמאלי, והוא שוכב מיוסר במיטתו. כתוצאה מכך נהיו פצעים עמוקים בגופו והם ניקבו בו ככברה. ייסוריו הנוראים היו למעלה מהכלת אנוש ומכאוביו איומים ביותר.
ביום מהימים קורא הרבי לגבאו המסור והחל סח באזניו דבר מרטיט: היה זה בעודני ילד צעיר לימים ובימי שבתנו בירושלים. הגיעה השמועה אל בית המדרש כי זה עתה הלך לעולמו אחד מגדולי חסידי לעלוב, רבי זיידל בלטינשטר, שהיה מהאנשים המקורבים והנאמנים ביותר של הסבא, הרה"ק רבי דוד צבי שלמה.
זקני החסידים שקיבלו את הידיעה בכאב רב פתחו וסיפרו בשבחו, ואילו אני עמדתי מן הצד והטיתי אוזני לשיחתם של החסידים. משוחחים היו על מעלותיו בתורה ובמעשים טובים, על השגותיו בחסידות ועל דבקותו בצדיקים, כשבין השאר היו מספרים בהתפעלות שרבי זיידל מעולם לא התגרד בגופו! כך בדיוק.
המשיך הרבי וסיפר לגבאי: אמנם ילד הייתי ועדיין לא הבנתי את משמעות הדבר ואת רום מעלת עניין זה, אך זאת עלה בידי להשכיל כי הנהגה טובה היא זו ומעלה שראוי להשתבח בה. ולכן קיבלתי על עצמי באותה שעה שאף אני אנהג כמותו ולא אגרד את גופי. ואכן מני אז ועד הלום עלה הדבר בידי.
אולם המשיך הרבי: עתה שחוליי גבר וייסורי קשים מנשוא, מתיירא אנוכי בתוקף הנסיבות שלא אוכל לעמוד בגדרי ולשמור על קבלה טובה זו. בשל כך מבקש אני להתיר את נדרי, והיות כי ההלכה היא שחובה לפרוט את הנדר באוזני אחד המתירים, הרי שעל כן סיפרתי לך זאת. אבקשך אפוא, סיים הרבי, להכניס אל החדר עוד שני אנשים, אך אין צורך לגלות להם את פרטי הדברים, ויחד תתירו לי את נדרי.
אין ספק שעצם הסיפור, דיו כדי לטלטל את האדם ולהסעיר את נפשו לנוכח עוצמת גדולתו הרוחנית של הילד, אלא שיש כאן פרט חשוב מאוד המעצים את הסיפור עשרת מונים:
הלא תדעו כי הרבי מלעלוב, עוד משנותיו המוקדמות, סבל מחלאים קשים ורעים. ביניהם הציקה לו מאוד מחלת עור קשה 'פסאורזיס' שפשטה בכל גופו. מחלה זו גרמה לרבי סבל איום והוא התענה בייסורים נוראים שהפריעו את מנוחתו.
אכן משחות מיוחדות נועדו לטיפול במחלה קשה זו, אלא שהרבי מסרב היה בתוקף להשתמש בהם, שכן האפשרות להתעסק עם גופו הגשמי לא הייתה קיימת אצלו. רק בשני מקומות בגופו הסכים הרבי למשוח באותה משחה: במקום הנחת תפילין שבראש ובמקום הנחת תפילין של יד, וכל זאת רק בשל חשש חציצה מאותם חטטין שעלו בעורו.
הסובל ממחלת עור איומה ונוראה זו ובמסירות נפש עילאית שומר על גדרי הקדושה והטהרה שקיבל על עצמו שלא לגרד את גופו, אינו אדם אלא מלאך. הוא זה שאמר עליו הרבי מבעלזא: מעולם לא ראיתי בחור קדוש וטהור כמותו.
*
על הפסוק (שמות ח יט): 'וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה', כתב הרה"ק הבית ישראל זיע"א, ליתן רמז שעניין ה'אות' שנתן הקב"ה להבדיל בין ישראל למצרים, הוא עניין ברית הקודש של הקדושה והטהרה, שכוחו של אות זה הוא יפה לא רק לשעתו, אלא גם 'למחר', שיש מחר לאחר זמן, ולעולם יכולים בני ישראל להתחזק עם אות זה שעיקר היהדות תלוי בו. וכך באו דבריו בספרו (שנת תשט"ו): 'למחר', יש מחר לאחר זמן, 'פדות בין עמי ועמך', 'אות' אולי הרמז על אות ברית קודש, בני ישראל שומרי הברית. איתא 'וצאצאיו חתם באות ברית קודש', חותם שאינו נמחק לעולם, וזה 'למחר יהיה האות הזה'. ואיתא שעיקר היהדות תלוי בזה.
