המלאך הממונה על מדת השכחה הוא כולו שכחה, ואפשר ששכח לסתור על פיו, אבל אם הוא שכח יכול אני לסטרו. קרא נא את המאמר בזוהר, פתח והתחיל קורא 'תא חזי' ושכח שאמר 'תא', ויצא משם ושכח את כל תלמודו...
אם יבוא הלמדן אלי אראהו שאינו יודע מה דקאמר רבנן. כששבו החסידים לביתם, סיפרו ליהודי מליטא שיש במעזיבוז צדיק אחד, רבי ברוך, שאינו למדן כמו הרבי מברדיטשוב, והוא אמר שאם תבוא אליו יוכיח לך שאינך יודע כלום. אמר להם היהודי: אם אינו למדן, למה קוראין לו רבי? השיבו לו, שהוא בקי בזוהר הקדוש. מה עשה הלה, שהיה בקי בכל התורה וגם בזוהר, בחר לו מאמר קשה מאד בזוהר, ונסע למעזיבוז לשאול פירוש המאמר הזה מאת הרבי.
הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, היה נוהג לבוא בעתים מזומנות לבית הכנסת לדרוש בגפ״ת. לימים איקלע לברדיטשוב איש אחד מליטא והוא מופלג גדול בנגלה ובנסתר והשתקע בה, והיה מתגורר בבית המדרש ועוסק בתורה, ואחינו בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, היו מפרנסים אותו.
פעם אחת כשבא הרה"ק מברדיטשוב לבית הכנסת לדרוש כמנהגו, וכל המופלגים והלמדנים שבעיר באו לשמוע את דרשתו, בא גם היהודי ההוא ביניהם. והנה בתוך הדרשה שדרש בפלפול גדול, קם היהודי והקשה קושיא גדולה. הרה"ק השתתק לרגע, ואחר כך נתן שלום למקשן ושאל אותו: מאין אתה, השיב לו היהודי: אני איש מעיר פלונית בליטא, אמר לו הרה"ק מברדיטשוב: הואל נא ובוא לביתי ונעיין בזה. כל העולם הבין, שהיהודי גרם עגמת נפש לצדיק בזה ששאל את קושייתו בפומבי באמצע הדרשה, שלא כמידת דרך ארץ, וגם לא מילא בקשתו ולא בא לביתו, אבל הרה"ק לא אמר לו כלום. לא עברו ימים מועטים ושוב דרש הרבי בבית הכנסת, ושוב בא והקשה לו קושיא גדולה, והלך לו עם הקושיא שלו.
אחר הדברים האלה נסעו חסידים מברדיטשוב למעזיבוז אל הרה"ק רבי ברוך ממעזיבוז זיע"א. כשבאו לפניו שאל אותם על החדשות שנעשו בברדיטשוב, וסיפרו לו שבא יהודי אחד מליטא לברדיטשוב, והוא מצער מאד את רבי לוי יצחק בקושיותיו באמצע הדרשה. שאל אותם הרה"ק רבי ברוך: האם הלה בר אוריין הוא? והשיבו לו, שהוא גאון גדול. אמר להם הרה"ק רבי ברוך: אם יבוא אלי אראהו שאינו יודע מה דקאמר רבנן. כששבו החסידים לביתם, סיפרו ליהודי מליטא שיש במעזיבוז צדיק אחד, רבי ברוך, שאינו למדן כמו הרבי מברדיטשוב, והוא אמר שאם תבוא אליו יוכיח לך שאינך יודע כלום. אמר להם היהודי: אם אינו למדן, למה קוראין לו רבי? השיבו לו, שהוא בקי בזוהר הקדוש. מה עשה הלה, שהיה בקי בכל התורה וגם בזוהר, בחר לו מאמר קשה מאד בזוהר, ונסע למעזיבוז לשאול פירוש המאמר הזה מאת רבי ברוך.
כשבא למעזיבוז הודיעו זאת לרבי ברוך, וציוה להכניסו אליו. כשנכנס לפניו, נתן לו שלום, והיה לפניו פתוח הזוהר במקום שנמצא המאמר שהיהודי התכונן לשאול את פירושו. הוא ראה זאת וחשב בלבו, אולי מקרה הוא, שאלו רבי ברוך: אם מר לומד תורה הרבה? השיבו: הן. שאלו רבי ברוך: מה למדת? השיב: ש״ס בבלי וירושלמי, תוספתא ספרא וספרי, האלפסי הרמב״ם, טורים. שאל אותו רבי ברוך: וגם גמרא למדת? חשב אותו אחד שרבי ברוך לא שמע את דבריו, והשיב לו: הן.
אמר לו רבי ברוך: עד שתשאלו פירושו של מאמר זה בזוהר, אשאלך פירושו של מאמר אחד בגמרא, שהוא תמוה מאד: הנה איתא במסכת נדה: כשהתינוק במעי אמו נר דלוק לו על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסותרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה. והנה תמוה הדבר, למה צריך ללמד את התינוק כל התורה כולה, ואחר כך לסתור אותו שישכח את תלמודו? או שלא ילמדהו כלל, או ילמדהו ולא יסתרו אותו אחר זה על פיו שישכח את תלמודו. שתק הלה.
אמר לו הרבי: אני אתרץ לך, כי הנה לכאורה קשה למה היה לו להקב״ה לברוא מדות רעות, הנה למשל, השכחה מדה רעה הוא, למה בראה הקב״ה? אולם מפני שני טעמים ברא הקב״ה את השכחה: א. מפני שהתורה הקדושה היא כל כך עמוקה וחריפה וכולה רוחניות, שאי אפשר להבין אותה במוח גשמי, ואילו לא למדוה את האדם קודם לידתו, לא היה משיגה כלל. אבל כשהגיע זמנו של אדם לצאת לאויר העולם, סוטרים אותו על פיו שישכח את תלמודו, כדי שיתייגע ויעמול בתורה, ולא יהיה כאוכל נהמא דכיסופא ויבוא על שכרו בעולם הבא. ב. איתא בספרים הקדושים, שאם לא היתה מדת השכחה בעולם היה העולם חרב, כי תמיד היה עולה בזכרונו של אדם שימות, ולא היה בונה בית ועוסק במלאכה ובמשא ובמתן, לפיכך נטע הקב״ה מדת השכחה באדם. נמצא שיש שני מלאכים: האחד ממונה ללמד את האדם תורה באופן שלא ישכח אותה, והשני ממונה לסטור אותו על פיו כדי שתהא בו מדת השכחה. והנה המלאך הממונה על מדת השכחה הוא כולו שכחה, ואפשר ששכח לסתור על פיו, אבל אם הוא שכח יכול אני לסטרו. ואתה קרא נא את המאמר בזוהר, פתח והתחיל קורא 'תא חזי' ושכח שאמר 'תא', ויצא משם ושכח את כל תלמודו, ונעשה עם הארץ גדול, והיה שמש בבית כנסת.
