הייתי המום, חשבתי שאני מדמיין! המנהל הקשוח שכבר ראה הכל והתמודד עם אסירים מכל הסוגים הופך לפתע לנדיב
המנהל הביט לעברי במבט חוקר ובליבי כבר נטיתי לחשוב שעוד רגע הוא מבטל לגמרי את האישור שנתן לי. אבל אז פנה אלי ושאל אותי: "רובשקין, תגיד לי, כשהיית מדליק נרות בבית, עם המשפחה שלך, כמה זמן ישבת ליד הנרות"?!. "קשה לי לומר", השבתי לו, "בדרך-כלל הייתי יושב עם הילדים והמשפחה ליד הנרות במשך שעתיים או שלוש שעות. לפעמים יותר".
"אם כן", משיב לי המנהל, "אני רוצה שאתה תשב עכשיו ליד הנרות שלוש שעות. בדיוק כמו שעשית בבית שלך!"...
"הייתי המום, חשבתי שאני מדמיין! המנהל הקשוח שכבר ראה הכל והתמודד עם אסירים מכל הסוגים הופך לפתע לנדיב כל-כך ומאפשר לי לשבת ליד הנרות שלוש שעות?! ועוד במשרד הפרטי שלו?! זה לא מציאותי.
אין יהודי בעולם שלא נחשף לסיפורו המדהים ורווי האמונה היוקדת של האסיר היהודי המפורסם, הרה"ח ר' שלום מרדכי רובשקין הי"ו, שזכה להשתחרר ולצאת מבין כותלי בית האסורים בעיצומו של יום זאת חנוכה תשע"ח. לאחר השחרור, הגיע הרב רובשקין לביקור בארץ הקודש ובין השאר ביקר גם בביתו של כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, שם סיפר את הסיפור המפעים הבא, אותו פרסם ידידנו הר"ר יעקב לוסטיגמן הי"ו, מפיו של ר' שלום מרדכי, כדלהלן:
היה זה החנוכה הראשון שלי בבית האסורים. אחרי השתדלות מקיפה של שליחת מכתבים לרב של בתי הכלא ולעסקנים שונים, התקבל האישור ובלילה הראשון של חנוכה נלקחתי לחדר כליאה מיוחד, להדלקת הנרות. על השולחן הוצבה מנורת חנוכה ובה נר אחד ועוד שמש. הסוהרים יצאו וסגרו אחריהם את הדלת, כשהם מורים לי לדפוק עליה לאחר שאסיים.
הדלת נסגרת ואני מתכונן להדליק את הנר, והנה אני רואה שבחדר יש שירותים. אי אפשר לברך כאן ברכה. לא ידעתי מה לעשות, אבל מאז שנכנסתי לכלא, ידעתי שגם כאן הקב"ה הוא זה שמנהל אותי, ולא מנהל הכלא או הסוהרים. דפקתי בדלת והסברתי לסוהר שאין לי אפשרות להדליק כאן בגלל השירותים. הסוהר לא הבין מה אני רוצה, אבל לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא הסכים לפנות בנושא למנהל הכלא, אדם קשוח לא פחות.
הסברתי גם למנהל את הבעיה ולהפתעתי הרבה, ניאות המנהל למלא את בקשתי, אולם מפאת חוסר מקום מתאים להדלקת הנרות, הוא יצא מגדרו והתיר לי להדליק את הנרות במשרד הפרטי שלו. הייתי המום, הודיתי לו מעומק ליבי והוא מצידו הגיב בפנים חתומות, ולא התרגש יחד איתי.
ההיתר שניתן לי מלכתחילה היה ל-30 דקות, כפי שקובעת ההלכה וכפי שהורה הרב של בתי הכלא. אבל לפי מנהג חב"ד נוהגים להדליק נרות שיחזיקו מעמד לפחות 50 דקות, וגם לשבת לצד הנרות משך הזמן הזה. התלבטתי אם לבקש מהמנהל בקשה נוספת שיתיר לי להישאר בחדרו 50 דקות, הרי רק לפני דקה הוא חרג מכל הכללים כדי לאפשר לי להדליק נרות במקום בו אוכל לברך עליהם כדת וכדין, והנה אני שוב מציק לו עם בקשות חריגות?!
החלטתי שאני עושה את ה'השתדלות' במלואה. אני אבקש, והוא יכול לסרב. פניתי למנהל וביקשתי את סליחתו: "קשה לי להסביר לך כמה זה חשוב עבורי, ואני חייב להודות שלפי ההלכה היהודית 30 דקות בהחלט מספיקות, אבל אני חסיד חב"ד ואצלנו נוהגים לשבת ליד הנרות 50 דקות. תמיד הקפדתי על-כך ואני אודה לך מאוד-מאוד, אם תאפשר לי לעשות כך גם עכשיו".
המנהל הביט לעברי במבט חוקר ובליבי כבר נטיתי לחשוב שעוד רגע הוא מבטל לגמרי את האישור שנתן לי. אבל אז פנה אלי ושאל אותי: "רובשקין, תגיד לי, כשהיית מדליק נרות בבית, עם המשפחה שלך, כמה זמן ישבת ליד הנרות"?!. "קשה לי לומר", השבתי לו, "בדרך-כלל הייתי יושב עם הילדים והמשפחה ליד הנרות במשך שעתיים או שלוש שעות. לפעמים יותר".
"אם כן", משיב לי המנהל, "אני רוצה שאתה תשב עכשיו ליד הנרות שלוש שעות. בדיוק כמו שעשית בבית שלך!"...
"הייתי המום, חשבתי שאני מדמיין! המנהל הקשוח שכבר ראה הכל והתמודד עם אסירים מכל הסוגים הופך לפתע לנדיב כל-כך ומאפשר לי לשבת ליד הנרות שלוש שעות?! ועוד במשרד הפרטי שלו?! זה לא מציאותי. אבל אז הבנתי מה שידעתי גם קודם לכן וכעת הרגשתי זאת ביתר שאת. אני לא נמצא בכלא כי איזה גוי החליט ככה. אני נמצא כאן כי יש לי שליחות ותפקיד לעשות בכלא. הקב"ה שם אותי כאן ואני לא שואל שאלות, אני רק מנסה לעבוד אותו בתנאים המורכבים, שאיתם אני צריך להתמודד".
