החייל בצבא האדום שמסר נפשו לאכול כזית הראשון בסוכה בליל החג
בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, עזבתי את עמדת השמירה, ואצתי-רצתי אל הסוכה. קידשתי על היין, בירכתי 'לישב בסוכה' בהתלהבות רבה, ואכלתי 'כזית' בדבקות. בשלוש דקות לשתים עשרה כבר הייתי בחזרה בעמדת השמירה, רגע לפני שיבוא מחליפי, שלא יגלה חלילה שנעלמתי לזמן מה... סיים החייל את סיפורו בהתלהבות ומבוכה גם יחד, ושאל: אולי למצוה הזאת שקיימתי במסירות נפש מכוון הרבי?
בית מדרשו של הרה"ק רבי אברהם ויינברג זי"ע בעל ה'יסוד העבודה' מסלונים, נראתה דמות בלתי שגרתית. חייל רוסי, עטוי מדי הצבא האדום וחמוש בנשק חדשני, נקלע לבית המדרש לתפילת ערבית שגרתית. דמות החייל התמיר והחסון ריתקה אליה את הילדים, ולא פחות מכך - הפתיעה את המבוגרים... דמותו של חייל בבית המדרש לא היתה מחזה נפוץ ברוסיה. יהודים שהפכו לחיילי הצאר, שכחו עד מהרה היכן ממוקם בית המדרש... לפיכך היתה הפליאה גדולה ורבה כל כך.
הפליאה התעצמה שבעתיים כאשר הרבי, בעל ה'יסוד העבודה' פתח לפתע את דלת חדרו והזמין את החייל האלמוני להיכנס אליו... עתה, היו החסידים מסוקרנים ממש, והביטו בעיניים נדהמות על המתרחש - הרבי קרא אליו את החייל בחביבות רבה, הזמינו לשבת לצידו בפנים מאירות, וקירב אותו מאוד. אחרי ששוחח עמו בידידות דקות ספורות, שאל הרבי בנחת: 'אני רואה על פניך אור ייחודי, אור של עולם הבא המשתקף על מצחך. אמור נא לי, האם עשית איזו מצוה נדירה? אולי הצלת נפש מישראל? איך זכית לאור כה גדול על פניך היהודיות?'
החייל נבוך, הרהר דקות ספורות, חיפש בירכתי מוחו, אך לא זכר דבר. הוא לא זוכר מצוה מיוחדת שקיים, מעבר למצוות השגרתיות והיומיומיות. לא, הוא בשום אופן לא מצליח להיזכר... אך הרבי לא ויתר: 'זה פשוט לא יתכן אחרת. יש עליך אור מהעולם העליון, אור לא מצוי, אור ייחודי זורח ונוצץ. בוודאי שעשית מצוה מיוחדת, או קיימת מצוה באופן של מסירות נפש. אמור נא לי, איזו מצוה קיימת?'.
החייל שב וחיטט בזכרונו, לבסוף ניצת בו זיק של זכרון רחוק, וכך הוא סיפר: אני זוכר, שלפני קרוב לשנה, היה זה בערב חג הסוכות, קיבלתי תורנות שמירה במוצב מרוחק, תורנות של שתים עשרה שעות – מחצות היום ועד חצות הלילה. הקור היה עז, הכפור חדר לעצמות, אך מעייני היו נתונים במקום אחר לגמרי... החייל נשם עמוקות והמשיך: ידעתי שבאותו ערב יחול חג הסוכות, וידעתי שבעיירה הסמוכה למוצב - ישנן סוכות כשרות בהן אוכל לקיים את מצות אכילת 'כזית' בסוכה בלילה הראשון של החג. אך עם זאת - העובדה כי עליי להיות בתורנות באותו לילה עד חצות הלילה, החדירה בי את ההכרה כי לא אוכל לקיים את המצוה, שכן אינני יכול לעזוב את השמירה, ובאם אברח לסוכה לפני תום התורנות - אני מסתכן בגזר דין מוות בבית משפט צבאי...
החייל קינח דמעה סוררת והמשיך לספר על לבטיו באותה שעה, לא ידעתי את נפשי ממתח וחרדה. מחד גיסא - הסוכה כה קרובה, אני יכול להגיע אליה ולקיים את המצוה די בקלות. אך מאידך גיסא - אני מסתכן בנפשי אם אברח מהתורנות, ולמעשה - אכילת 'כזית' בסוכה בליל החג מסכנת את חיי. הייתי במבוכה רבה, לא ידעתי מה להחליט... לבסוף החלטתי שמצות סוכה שווה כל מחיר. מבעוד מועד ניסיתי לעקוב מתי אין מעקב אחרי השומרים, ואף הותרתי את מעילי תלוי בעמדה – שיחשבו שאני שם...
בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, עזבתי את עמדת השמירה, ואצתי-רצתי אל הסוכה. קידשתי על היין, בירכתי 'לישב בסוכה' בהתלהבות רבה, ואכלתי 'כזית' בדבקות. בשלוש דקות לשתים עשרה כבר הייתי בחזרה בעמדת השמירה, רגע לפני שיבוא מחליפי, שלא יגלה חלילה שנעלמתי לזמן מה... סיים החייל את סיפורו בהתלהבות ומבוכה גם יחד, ושאל: אולי למצוה הזאת שקיימתי במסירות נפש מכוון הרבי?
'זו מצוה כבירה שנקנתה במסירות נפש', אמר הרבי בהתלהבות ובהערכה, 'מצוה רבת זכות ויקרת ערך, אך עדיין היא לבדה לא מסבירה את האור הייחודי הזורח עליך, את העובדה שזכית באור כה יקר מהעולמות העליונים. אמור נא לי, מה עשית אחר כך? מה עשית כששבת לעמדת השמירה?'. 'אה', השיב החייל בפשטות, 'לא שום דבר מיוחד... שמחתי על שזכיתי לקיים את המצוה, ורקדתי באושר בתוככי המוצב הצבאי. פשוט רקדתי בכל הכח ובכל העוצמה, שמח ומאושר שזכיתי לקיים את המצוה למרות כל הקשיים וההפרעות... באמת הרגשתי אז מאושר מאוד', אמר החייל בהתרגשות, 'עד שרקדתי ונדמה בעיניי כאילו כל המוצב כולו רוקד עמי יחדיו...'
'אכן נודע הדבר', אורו עיניו של הרבי וחיוכו התרחב באחת, 'האור המיוחד הזרוע על פניך, האור של גן עדן הזורח ממצחך, הוא בעקבות השמחה הרבה, תוצאה מהשמחה הרבה שהיית נתון בה לאור קיום המצוה. המצוה עצמה היא רבת זכויות, אך השמחה שלך והריקוד שרקדת בעטיה - אלה הכפילו את גדלות המצוה עשרות מונים, ובזכותם זכית לאור המיוחד הזורח על פניך.' הרבי סיים את דבריו, ולחץ בחמימות את ידיו של החייל לפני פרידתם.
לחסידים הרבים ששהו במקום נותרה ההבנה, כי את זכות המצוה עצמה, ניתן להכפיל עשרות מונים בעשייתה בשמחה ובטוב לבב! מצוות חג הסוכות, נועדו בראש ובראשונה לחדד בנו ובמחשבתנו את ההבנה וההפנמה, שלהיות יהודי המקיים מצוות, זו סיבה מספקת להיות בשמחה, להיות מאושר, להודות לבורא עולם על הזכות היקרה. נכון, אין את התנאים הגשמיים המיטביים, נכון, אין לנו את ההרגלים שהורגלנו אליהם, אבל אנחנו מקיימים רצון השם, נכנסים באוהלו של הקדוש ברוך הוא, וברוך הוא וברוך שמו שבראנו לכבודו!
סוכות הוא זמן שמחתנו לא מכיוון שיש בו את כל הצרכים הגשמיים שלנו, אלא ההיפך - דווקא בגלל מה שאין בו... כי הזכות לשמוח לא נתונה רק למי שיושב בסלון מהודר, אלא גם למי שמסתכן ורץ לתפוס ברבע שעה 'כזית' חלה בליל החג, האושר והשמחה שלו – זו הזכות הגדולה והכבירה, זו הזכות האמיתית, ולכך יכול לזכות האדם בימי חג הסוכות הקדושים הללו.
אדם המשנה את הרגליו וחי בתנאים שבורא עולם זימן עבורו, מגלה את השמחה האמיתית, את השמחה שאינה תלויה בדבר. חג הסוכות מגלה כי האושר אינו עניין של כסאות ונוחות, מיזוג אויר ונברשות, מרווח ישיבה ושולחנות ערוכים. חג הסוכות - כל מהותו זועקת השתחררות מההרגלים, שבירת השעבוד לתנאי החיים, הכנעת פינוקי הלב לטובת חיי הרוח, ואלה יוצרים שמחה אמיתית ופנימית! לכן הוכתר חג הסוכות כ'זמן שמחתנו', כי מהותו של החג ומצוותיו וכל עיקרו, זועקים שמחה. לא בגלל משהו שקרה בעבר, אלא בגלל משהו שקורה בהווה.
בכל שנה ושנה, התאריך ט"ו בתשרי תופס אותנו שמחים ומאושרים. אנו שמחים בחג הסוכות לא כי שמחנו בו בעבר, אלא כי היום, וגם בשנה שעברה וגם בשנה הבאה - אנו מלאים שמחה בחג הזה, וזאת בזכות שאנו זוכים לצאת בימים אלו מהרגלי החיים שלנו, מבינים ומפנימים שאין בינם לבין אושר אמיתי שום קשר, מצוות חג הסוכות מייצגת דרך, השקפת עולם: שהחיים ותנאיהם הם בעצם מחסום מפני שמחה אמיתית, ההרגלים שלנו מונעים מאיתנו אושר אמיתי על עצם היותנו יהודים, ורק ההשתחררות מהם תביא אותנו אל האושר והשמחה האמיתיים והבלעדיים!
