הוא פנה לבית החולים והראה את ה'פיתקא' לפראפעסאר הראשי, משראה הפראפעסאר את הכתוב קפץ ממקומו כנשוך נחש
בצר לו ישב על אחד מספסלי הרחוב ושפך את נפשו בבכי תמרורים, פתאום עצרה לידו מרכבה הדורה ודמות נכבדת ירדה ממנה, הלה פנה אליו ושאלו מדוע הוא בוכה, גולל היהודי לפניו את כל מסע ייסוריו, מאז שרגלו נמחצה תחת האבן הכבדה ועד עכשיו שנודע לו שהרפואה אינה בהישג ידו כלל, הרגיעו האדון שיהיה טוב, הוא הוציא מכיסו פיסת נייר ורשם עליה כמה מילים והושיטו ליהודי באמרו: 'לך עם זה לרופא הראשי בבית החולים והוא ירפא אותך חנם אין כסף'.
מעשה שהיה בירושלים של מעלה, ביהודי אחד שעבד למחייתו כחוצב ומסתת אבנים בהר, ופעם אחת באמצע עבודתו נפלה אבן גדולה על רגלו וריסקה את עצמותיו, הוא סבל יסורים גדולים והלך לדרוש ברופאי ירושלים אך הללו נתייאשו ולא הצליחו להביא רפואה לרגלו, כל העסקנים והמומחים עמם דבר יעצו לו פה אחד לנסוע אל מעבר לים, לעיר הגדולה וויען, שם נמצאים גדולי המומחים בעולם הרפואה, אולי יוכלו בס"ד להמציא לו מזור ותרופה.
היהודי הלז היה שבור מאוד ממצבו, ונכנס אל הגאב"ד הגאון רבי יוסף חיים זאנענפעלד זצ"ל ושפך בפניו את לבו, והגרי"ח ניחמו ועודדו וגם דאג לו לסכום נכבד שיהיה לו במה לשלם את הוצאות הדרך והשהיה בוויען.
ואכן הלה יצא לדרך הארוכה וכעבור כמה חדשים דרכו רגליו בשערי וויען רבתי, אולם משהחל לדרוש ברופאים נודע לו לצערו שהסכום שבידו אינו מתחיל להספיק עבור הוצאות הרפואה, הרופאים דרשו סכומים אדירים ולא הסכימו אפילו להסתכל עליו בטרם יביא את כל הסכום במזומן או לפחות את רובו, לבו נשבר בקרבו לשברי שברים, לשוא היה כל עמלו, לשוא הרחיק נדוד מביתו וממשפחתו, לעולם לא יוכל להשיג את הסכומים האדירים הנדרשים בשביל רפואת רגלו ומי יודע אם פעם יתרפא מחולי זה.
בצר לו ישב על אחד מספסלי הרחוב ושפך את נפשו בבכי תמרורים, פתאום עצרה לידו מרכבה הדורה ודמות נכבדת ירדה ממנה, הלה פנה אליו ושאלו מדוע הוא בוכה, גולל היהודי לפניו את כל מסע ייסוריו, מאז שרגלו נמחצה תחת האבן הכבדה ועד עכשיו שנודע לו שהרפואה אינה בהישג ידו כלל, הרגיעו האדון שיהיה טוב, הוא הוציא מכיסו פיסת נייר ורשם עליה כמה מילים והושיטו ליהודי באמרו: 'לך עם זה לרופא הראשי בבית החולים והוא ירפא אותך חנם אין כסף'.
היהודי היה מסופק אם להאמין או לא אך ממילא לא היה לו מה להפסיד, הוא פנה לבית החולים והראה את ה'פיתקא' לפראפעסאר הראשי, משראה הפראפעסאר את הכתוב קפץ ממקומו כנשוך נחש, הוא לקח את היהודי לחדר פרטי המיועד לחשובי עם, וציוה מיד לכנס למיטתו את המומחים הגדולים ביותר בתחום שיטפלו ברגלו, כמו כן מינה משרתים מיוחדים שיעמדו הכן לשרתו ולהעמיד לו את כל צרכיו, היהודי לא הבין מה פשרו של המהפיכה הגדולה הזאת, איך הפך ברגע אחד מחולה עני שאין שוה להביט עליו למטופל החשוב ביותר בכל בית החולים, אך הוא הודה לה' יתברך ששלח לו את שליחיו הטובים באופן פלאי כל כך.
משחזר לבית האכסניא לאחר כמה ימים, כשרגלו חבושה ומטופלת היטב, סיפר לבעל האכסניא את כל אשר קרהו, כששמע בעל האכסניא את תיאורו של ה'אדון' שעצר לסייעו קפץ ממקומו בהתרגשות: 'היודע אתה את מי פגשת?! הרי זה לא אחר מאשר הקיסר הגדול בכבודו ובעצמו! עכשיו מובן ביותר מדוע התרגש כל כך הפראפעסאר למראה ה'פיתקא'... היהודי נזדעזע למשמע הדברים ותפס את ראשו בכאב: 'אבוי לי! אם כבר פגשתי את הקיסר מדוע לא ניצלתי את הזדמנות הפז, הלוא הייתי צריך לומר לו שיש לי שלש בנות להשיא'...
כשחזר היהודי לירושלים פנה לביתו של רבי יוסף חיים זאנענפעלד וסיפר לו את כל השתלשלות הענינים, איך עזר לו הקב"ה באופן פלאי כל כך, והוא גם שיתף אותו בכאב שיש לו על שבלא יודעין החמיץ את הזדמנות חייו לבקש סיוע לצורך ביתו, כששמע רבי יוסף חיים את דבריו אלו פרץ מיד בבכי מר, הלה נבהל שציער את הגאון ונסה להרגיעו שאין הוא מצטער כל כך והעיקר שהשיג רפואה לרגלו, אך רבי יוסף חיים אמר לו: 'איני בוכה בגללך, אני בוכה בגללי! הלא אנו מתנהגים ממש כמו שהיה עמך, ה' יתברך נותן לנו כמה פעמים בשנה ימי רצון מיוחדים שבהם הוא בא אלינו ורוצה לסייע לנו ולמלא את כל משאלותינו לטובה, והנה תחת שנבקש על הדברים החשובים באמת, על מלכות שמים ועל הגאולה השלימה, אנו מחמיצים במו ידינו את ההזדמנות ומבקשים רק על דברים קטנים של מה בכך, וכי לא נבכה...
