הוא ניסה שוב ושוב לתקוע אך-לא הועיל. פניו האדימו והזיעו, אך במקום התרועה יצאו שברי קולות מוזרים ומשונים...

כשמרבית האנשים כבר נשלחו החוצה, ובתוך בית- הספר נותרה קבוצה מצומצמת, הכריז לפתע הגרמני: "כל מי שיש ברשותו סכין, ירים את ידו"!. כמובן, שבמחשבה ראשונה חשבתי שלא להרים את היד, אבל לידי עמד שוחט מהעיירה שלנו קרוסנו, ר' עביר קלגסבלד זצ"ל הי"ד, שאף היה קרוב-משפחתי, במבט עין שאלתי אותו: "נו, מה אתה מציע לעשות?". הוא חשב רגע, ואז רמז לי בעיניו להרים את ידי. אכן הרמתי את ידי, ומלבדי, היה רק אדם נוסף שהעז גם הוא להרים את ידו. הגרמני הורה לנו לצאת החוצה, הוא בא אחרינו ו...שילח אותנו הביתה. מובן שרצנו כל עוד נפשנו בנו, והסתרנו את עצמנו במקום המסתור הראשון שמצאנו.

מבין שרידי החסידים שבגאליציה, הוא החסיד הישיש הרב החסיד ר' אהרן דוד ארליך מבני ברק, שסיפר רבות על הדור ההוא שלפני המלחמה, [בין השאר ממה שהיה עד ראיה למחזה הנורא ביום פטירתו של גאב"ד דוקלא זי"ע אחיו של הגה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע, ביום שושן פורים שנת שב"ת].

במיוחד סיפר על סיפור הצלתו הפרטית משיני האכזרים, וכך סיפר:

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה התגוררה משפחתי בעיר קרוסנו שבגאליציה, בסמוך לעירנו היתה ה'לופט-פעלד' (שדה-תעופה), ולכן סבלנו מהפצצות כבדות החל מיום הראשון של המלחמה. כמובן, שהשתררה בעיר אנדרלמוסיה מוחלטת, פחד ואימה שלטו בכל פינה, ועקב כך החליטה משפחתנו לנטוש את העיר ולנסוע מזרחה.

הדרכים והרחובות היו מלאים המוני פליטים שנסו ונמלטו מפני חמת המציק, ולכן התקדמות הנסיעה היתה לאיטית וכבדה. כשהגענו לעיירה 'דינוב' [עירו של רבינו ה'בני יששכר' זי"ע] עצרנו שם, כדי לנוח מעט מהדרך הקשה, אבל הגרמנים היו חזקים וזריזים יותר מחיילי הצבא הפולני, וחסמו במהרה את הדרך, ומאת ה' היתה זאת שנישאר בדינוב.

בינתיים הגיעו לדינוב מאות פליטים יהודים נוספים, שכמונו, גם הם נתקעו בדרך. זה היה סמוך לימי ראש-השנה. ונפלאתי לראות שעל אף הפחד והאימה ששררו בעיירה, שנמלאה עד מאד מפליטים ונרדפים, נעשו הכנות לקראת ימי הדין הקרבים ובאים, תושבי העיירה דינוב הראו מדה מופלאה של 'הכנסת אורחים' בקבלם את המוני הפליטים לבתיהם בסבר פנים יפות, וכיבדו אותם בכל לבם באש"ל לימי החג.

***

ראש השנה, שנת ת"ש, דינוב.

לילה הראשונה של ראש השנה עברה עלינו בשקט. ביום הראשון של ראש השנה התאספנו שוב כולנו בבית הכנסת הגדול שבעיירה להתפלל תפלות ראש השנה ולקיים מצותו של יום 'לתקוע בשופר'. חרדת יום הדין לא חסרה בלבו של אחד מהם...

והנה, באמצע התפלה, התרחשה הבהלה הגדולה... בפתע פתאום פלשו הגרמנים לתוך בית הכנסת, וחוללו מהומה רבתי. הם נעלו את הדלתות והתייצבו בעזותם מול המתפללים בתוך בית הכנסת, כשרוביהם מכוונים אלינו... כעבור רגע הופיע קצין גרמני, שלא הסתיר את 'הנאתו' ממראה המוני היהודים המבוהלים. אולם, למרבה הפלא, ציווה על יתר החיילים לעזוב את בית הכנסת.

בינתיים הוקמה בעיירה בית מיוחד למפקדי החיילים הגרמניים [דייטש'ער זעלנער]. ואז נשלחה משלחת מובחרת, שסיכנה את עצמה - בלכתה בפניה ישרה אל המפקדים, לקבלת אישור לקיום תפלת יום המחר - ב' של ראש השנה... שוב, למרבה הפליאה, ה'אישור' ניתן, והתפלות נערכו כסדרן. בסיום התפלות ותקיעת שופר התפזר כל הקהל לבתיהם לסעודת החג, לקיים 'אכלו מעדנים ושתו ממתקים, כי קדוש היום לאדוננו', ומקיימים בהידור רב מצות 'הכנסת אורחים' ביום גדול זה.

אולם, בעיצומה של הסעודה נפרעה השמחה, אם אפשר לקרות לזה 'שמחה', ובבית מארחינו התפרצה פתאום בת-ישראל וזעקה: "חוטפים יהודים מהבתים"...!!! עוד היא זועקת, וקבוצת חיילים פרצה לביתנו, ובצעקות ובמכות האיצו בנו לצאת מהבית אל ככר הרחוב. שם עמדו מאות יהודים גלויי ראש, קרועי בגדים וזבי דם.

הקצין הגיע, וציווה על כולנו לרוקן את כיסינו, מכיון שהיה חג, היו הכיסים ריקים, חוץ מעשרים ושנים אנשים שהחזיקו בכיסם 'אולר' - סכין קטן (עי' משניות כלים פי"ב), כלי קטן זה עשוי לסייע באופנים שונים לאכילת פרי ושאר צרכים שונים, ואני הייתי אחד מהם, הקצין צווה על אחד הבחורים לאסוף את כל הסכינים ולהביאם אליו.

משם הובלנו אל בית-ספר סמוך, שם נעלו אותנו בצפיפות למשך שעות ארוכות, מבלי שנדע את הצפוי לנו. פתאום נכנסו כמה גרמנים פנימה והחלו להציק לנו בשאלות שונות וקנטרניות. אחר כך הרים אחד מהם את ידו, ספר עשרה מתוכנו וציווה עליהם לצאת החוצה, כך חזר ונשנה המחזה, הגרמנים נכנסים מציקים בשאלות, בוחרים עשרה ושולחים אותם החוצה, את גורלם של הנשלחים יכולנו רק לשער...

כשמרבית האנשים כבר נשלחו החוצה, ובתוך בית- הספר נותרה קבוצה מצומצמת, הכריז לפתע הגרמני: "כל מי שיש ברשותו סכין, ירים את ידו"!. כמובן, שבמחשבה ראשונה חשבתי שלא להרים את היד, אבל לידי עמד שוחט מהעיירה שלנו קרוסנו, ר' עביר קלגסבלד זצ"ל הי"ד, שאף היה קרוב-משפחתי, במבט עין שאלתי אותו: "נו, מה אתה מציע לעשות?". הוא חשב רגע, ואז רמז לי בעיניו להרים את ידי. אכן הרמתי את ידי, ומלבדי, היה רק אדם נוסף שהעז גם הוא להרים את ידו. הגרמני הורה לנו לצאת החוצה, הוא בא אחרינו ו...שילח אותנו הביתה. מובן שרצנו כל עוד נפשנו בנו, והסתרנו את עצמנו במקום המסתור הראשון שמצאנו.

למחרת נודעה לנו האמת המרה: כל מאות היהודים שהיו בתוך בית-הספר ההוא הובלו ליער הסמוך, יברוב שמו, ונורו שם למוות, הי"ד. הדבר נודע מפי נער כבן שש-עשרה, שבעת שהגרמנים ירו בכולם עשה עצמו כמי שכדור פגע בו והפיל עצמו אל תוך חבורת המומתים, בשעת לילה נחלץ מבין הגופות, נס על נפשו, ואז פגש אותנו.

ואם לא די בכך, הרי הגרמנים ימ"ש העלו לאחר מכן את בית-הכנסת שבדינוב באש, וגם השליכו אל תוך הלהבות שני יהודים חיים, הי"ד, שזכו לעלות בסערה השמימה באש קודש בתוך מקדש מעט זה שבמרכז העיר דינוב.

אני נתפסתי אחרי כן ונשלחתי לפלשוב, ומשם לצ'אנסטחוב, לבוכנוואלד, ולבסוף לטרזנשטאט, משם שוחררתי בסוף המלחמה.

"בכל פעם שאני מעלה בזכרוני את פרטי המאורע הזה", מסיים את דבריו ר' אהרן דוד, "ובמיוחד בהתקרב ימי ראש השנה, נעשה בשרי חידודין חידודין. עם זאת עולה במוחי מחשבה נוספת: "נו", אני שואל את עצמי, "לכאורה ניצלתי רק בזכות הסכין קטן שנמצא בכיסך! היתכן? היש הגיון בדבר?! שהסכין שהיה אמור לסכן אותי, הציל אותי?!. אז אני משיב לעצמי: אכן כך, כשהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה להציל אדם ממיתה ולהשאירו בחיים, גם אולר קטן יכולה להיות עילה להצלתו...".

"כמי שחזה זאת על בשרו", הוסיף ר' אהרן דוד, "יכולני להעיד בפניכם, כי גם בתוך גיא הצלמות הנורא הזה, ראיתי כמה וכה פעמים את יד ההשגחה העליונה באופן נפלא מאד".

***

כל זה סיפר לימים ר' אהרן דוד בעצמו, על מעמד קידוש ה' שהיה בעצם ימי ראש השנה בעיר דינוב, עירו של רבינו הבני יששכר ובנו הצמח דוד זי"ע ושאר צאצאיו הקדושים, ועל הצלתו הפרטית. אולם אנו למדנו מזה דבר נפלא נוסף, שכידוע יש מנהג ותיק לקנות סכין חדש לר"ה ולהשחיזנו, ונהרא נהרא ופשטיה, ומובא בספר סגולת ישראל בשם הרה"ק מהרי"א מזידיטשויב זי"ע שהוא סגולה לפרנסה לכל השנה.

אולם בפי ההמון שגור שהוא משום סימנא טבא להיכתב לחיים, וכנוסח 'החותך חיים לכל חי', ומפליא הדבר שגם הסכין שעשוי לקצר ימי האדם [וזה אחד הטעמים שמסירים את הסכין בשעת ברהמ"ז כמבואר בב"י סי' ק"פ], אדרבה יכול לפעמים לשמש לסימן הפוך לחיים טובים וארוכים, והכל בתר רישא גריר.

(גל' קנין תורה)