הוא אמר לעצמו: רגע, מה קורה כאן? או שאני משוגע או שהסבא שלי משוגע, אבל אחד משנינו משוגע, ללא ספק.
בן אדם מת על קידוש ה' רגע לפני השחרור, בעומדו איתן שלא להתגעל באכילת בשר חזיר. באותה שעה נראה היה כאילו לא נותר לו שם וזכר, אך שנים רבות אחר כך התברר שבזכות הימנעותו מאכילת החזיר זכה הנכד לחזור בתשובה, ובזכותו כל הנינים ובני הנינים כולם בעלי תשובה, יראים ושלמים, ועוד יהודים רבים זכו לחזור בתשובה ע"י הארגון שהקים הנכד. הכל בגלל הסבא הגדול ששנים רבות לפני כן מסר נפשו כדי לא לאכול חתיכת חזיר.
בהונגריה חי יהודי, ששימש כמלמד בחיידר, ושמו ר' שרגא פייבל וינקלר. היו לו בת גדולה וששה בנים. הבת היתה כבת שש-עשרה, כשהגרמנים הגיעו ולקחו אותו למחנה עבודה.
מה ההבדל בין מחנה עבודה למחנה השמדה? במחנה השמדה היו הגרמנים הארורים הורגים מיד, ובמחנה עבודה היו מעבידים את האנשים בפרך, עד שתשו כוחותיהם או שמתו מרעב וממחלות, ה' ישמור.
ר' שרגא פייבל לא התגעל מעולם במאכלות אסורים, על אף שהרעב היה נורא, וכמעט שהגיע לפיקוח נפש ממש. ר' שרגא פייבל היה מעודד את יושבי המחנה האומללים, והיה מחזק את אמונתם שעוד יבוא קץ לצרות, ויזכו לצאת מגיא צלמוות ולפגוש את בני משפחותיהם.
יום אחד הגיעו למחנה אסירים חדשים, ורבי שרגא פייבל ניסה כדרכו לעודדם, שעוד יזכו לראות את האשה והילדים.
בין האסירים הללו היה יהודי בן עירו של ר' שרגא פייבל. הוא טפח על גבו של ר' שרגא פייבל, ואמר: "על איזה אישה אתה מדבר? על איזה ילדים אתה מדבר? אתה לא מבין, שאת אשתך ואת הילדים לקחו לבירקנאו?"
כולם ידעו, שמי שנשלח למחנה ההשמדה בירקנאו מובל לתאי הגזים דקות ספורות לאחר שהגיע. ר' שרגא פייבל נשבר מאוד, אבל תוך מספר ימים אסף את השברים, ושב לעודד את עצמו ואת הסובבים אותו.
המלחמה עמדה להסתיים, והגרמנים ידעו שהם צריכים לברוח. לפני שעזבו, אספו הגרמנים את אנשי המחנה, והודיעו להם שהם עומדים להשתחרר למחרת. גרמני אחד נטפל, משום מה, אל ר' שרגא פייבל ואמר לו: "אני יודע, שאתה רוצה לחזור הביתה, ותוכל באמת לצאת מפה מחר, אבל רק בתנאי שתאכל עכשיו את חתיכת החזיר הזאת שהבאתי לך. אם אתה לא אוכל, אני יורה לך כדור בראש!"
"גם אם תירה בי, לא אוכל" אמר ר' שרגא פייבל, והגרמני הארור ירה בו והרגו.
ר' שרגא וינקלר לא ידע, שאשתו וילדיו אכן נלקחו ע"י הגרמנים הארורים לבירקנאו והומתו בתאי הגזים, אבל הבת הגדולה נלקחה למחנה עבודה וניצלה.
לאחר שהסתיימה המלחמה נישאה הבת לבחור מיוצאי פולין. מסדר הקידושין שלהם היה האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, שכתב את הכתובה בכתב ידו. הבת ובעלה עלו לארץ, ונולדו להם שני ילדים. סיפור גבורתו של הסבא ומותו על קידוש השם נודע למשפחה מפיו של אוד מוצל מאש, מן היהודים שהיה ר' שרגא מתאמץ לחזק ולעודד.
למרבה הצער, כמו יהודים רבים באותה תקופה שלא עמדו בניסיון הקשה, עזבו הבת ובעלה את הדרך הישרה. על אף שחיו את חייהם כחילוניים גמורים רח"ל, הסיפור על גבורתו של הסבא היה נכס חשוב במשפחתם.
יום אחד, בנם, שהיה קצין בחיל האוויר, נכנס למסעדה טריפה. הוא עמד בתור לשלם על נתח חזיר צלוי, ופתאום נזכר בסיפור על סבו.
הוא אמר לעצמו: רגע, מה קורה כאן? או שאני משוגע או שהסבא שלי משוגע, אבל אחד משנינו משוגע, ללא ספק. הוא מת כדי לא לאכול דבר שאני עומד עכשיו לשלם כדי לאכול אותו. מי מאיתנו לא נורמאלי, אני או הוא?
הוא השליך את נתח החזיר, והלך לברר מי צודק, הוא או סבא שלו.
אותו בחור זכה לחזור בתשובה, והקים את ארגון "ערכים", ורבים השיב מעוון. הלא הוא הרב ישי וליס הוא הנין של ר' שרגא פייבל וינקלר.
בן אדם מת על קידוש ה' רגע לפני השחרור, בעומדו איתן שלא להתגעל באכילת בשר חזיר. באותה שעה נראה היה כאילו לא נותר לו שם וזכר, אך שנים רבות אחר כך התברר שבזכות הימנעותו מאכילת בשר החזיר זכה הנכד לחזור בתשובה, ובזכותו כל הנינים ובני הנינים כולם בעלי תשובה, יראים ושלמים, ועוד יהודים רבים זכו לחזור בתשובה ע"י הארגון שהקים הנכד. הכל בגלל הסבא הגדול ששנים רבות לפני כן מסר נפשו כדי לא לאכול חתיכת חזיר.
אתה עושה השתדלות פה, ואתה אפילו לא יודע איזו תוצאה גדולה ועצומה תהיה שם…
*
שמונת ימי חנכה מלמדים אותנו, שההארה העליונה המאירה אל תוך לבותינו בזכות השתדלותנו במה שביכולתנו – בדרך נס היא באה לנו, למעלה מטבענו.
לא היה מספיק שמן טהור עבור ח' ימים, אך כיון שעשו כל שביכולתם, במאמצים גדולים ועצומים, השפיע עליהם להם הקב"ה שפע גדול מלמעלה, בדרך נס, וזכו להארות עליונות, שנבצר מהאדם להשיג בכחותיו שלו.
את הקשיים, שעלולים להביא לידי יאוש, צריך לנצל דווקא כדי להתקדם ולהתעלות, כי זהו תפקידם האמיתי של הקשיים – לדרבן את האדם לעקשנות, לגרום לו לאמץ את כל כוחותיו למען המטרה הקדושה.
עם ישראל הוא עם קשה עורף, עז שבאמות, עזות דקדשה היא הדרך להצלחה בעבודת ה'.
