הדבר נודע למפקד המחנה, וכעונש הורה לשלול מכל המתכנסים את כרטיס הלחם שלהם
במוחו של הנער הצעיר נרקם רעיון מבריק. מדי יום, בשעת ההשכמה, היה קצין המחנה מצלצל בפעמון שהיה תלוי על מוט גבוה. זה היה האות כי האסירים צריכים לקום ולצאת לעבודה.
לפנות ערב, בטרם התקדש החג, התגנב מאיר אל המוט, טיפס עליו וניתק את הפעמון מנקודת אחיזתו. הפעמון נפל ונשבר, ומאיר חמק במהירות בחזרה לצריפו.
בבוקר גילה הקצין הממונה את התקלה, אבל בינתיים לא התעוררו האנשים בזמן ונוצרה המולה. לרגע הזה חיכה מאיר. הוא הודיע למפקד כי ברשות סבו 'חצוצרה' מיוחדת, ואפשר יהיה להשתמש בה עד שיתוקן הפעמון. המפקד קיבל את ההצעה בשמחה.
רבי סיני הלברשטם יצא בהתרגשות מפתח צריפו, ובירך ברעד את ברכות השופר, ואז תקע בשופר כדת וכדין. שמחתם של היהודים הייתה עצומה.
"כאן תישארו!", הודיע המפקד הרוסי לשלוש-מאות ושמונים האסירים התשושים. בעיניים קרועות מתדהמה הביטו האסירים על המקום השומם והקפוא. המפקדים הצביעו על ערימה של פחים וקרשים, וציוו על האסירים להקים לעצמם בקתות מגורים.
זו הייתה תחנת ביניים קשה, במסע ייסורים ארוך שעבר נער הבר-מצווה מאיר הלברשטם, שנודע לימים כאדמו"ר מטשקווה.
עד שנת תרצ"ה התגוררה משפחתו בגליציה שבפולין. אבי המשפחה, רבי יעקב, שימש רב ואדמו"ר. חיי המשפחה קיבלו מפנה דרמטי בעקבות ביקורו של שליח 'כולל רבי מאיר בעל הנס' בעיר. סיפוריו הנפלאים על חיי התורה בארץ הקודש שבו את ליבו של רבי יעקב, והוא החליט לעלות לארץ ישראל. בתוך כחצי שנה התקבלו האישורים, וההורים עם ששת ילדיהם דרכו על אדמת הארץ.
חגיגת בר-המצווה של הנער מאיר נועדה להתקיים אחרי חגי תשרי של שנת ת"ש. ואולם כמה חודשים קודם לכן יצא אביו למסע גיוס כספים בארצות-הברית, לבניית בית כנסת וישיבה על מגרש שקיבל בתרומה. הנער ידע שאביו לא יהיה לצידו ביום חגו, ועלה בדעתו רעיון נועז – להיכנס למצוות אצל סבו, הרה"ק רבי סיני הלברשטם, שהיה אדמו"ר בנובי-ז'מיגרוד שבפולין.
ההורים הסכימו לרעיון ומאיר הצעיר יצא לדרכו. לאחר מסע ארוך הגיע לביתם של סבו וסבתו, שהתמוגגו למראה נכדם. הוא החל להתכונן לחגיגת בר-המצווה, אלא שאז פרצה מלחמת העולם השנייה ושיבשה הכול.
כאן החל מסע נדודים ארוך ומייגע. מאיר הצעיר נמלט עם משפחת סבו, ורק בניסים גדולים ניצלו מידי הנאצים. אחת התחנות במסע הבריחה הייתה העיר לבוב. בשלב מסוים הכריזה הממשלה הרוסית כי לפני פליטי המלחמה ניצבת הברירה – להירשם לקבלת אזרחות רוסית או לחזור לאזור הכיבוש הגרמני.
הדילמה הייתה קשה. קבלת אזרחות רוסית משמעותה היה להינעל מאחורי חומת הברזל הסובייטית. ואילו חזרה לפולין הנאצית לא באה בחשבון. סבו של מאיר בחר בפתרון ביניים – להצהיר על רצון לחזור לאזור הכיבוש, ובינתיים להישאר בלבוב. והיה והרוסים ירצו להחזירם, 'יתחרטו' ויביעו רצון לקבל אזרחות רוסית.
עברו כמה חודשים שלווים, ואז נודע כי הרוסים רואים במי שסירבו לקבל אזרחות רוסית – בוגדים, ודינם להיות מגורשים לסיביר. הפליטים רוכזו בתחנת הרכבת ושולחו במסע ייסורים ארוך לטיומן, במערב סיביר. משם נדדו עמוק יותר לערבות הקרח, עד שהגיעו למחנה לורבה.
אלה היו ימי אלול ת"ש. שלוש-מאות ושמונים אסירים תשושים הגיעו למחנה. כששוחררו ממנו, כעבור שנתיים, עמד מספרם על מאה וחמישים בלבד. כל השאר מתו מרעב, ממחלות ומתאונות עבודה. בין הנפטרים היה גם רבי סיני.
אחד האיסורים החמורים היה להתאסף ולהתכנס. היהודים ניסו לארגן מנייני תפילה קטנים, שלא ימשכו תשומת לב, אבל בערב ראש השנה התאספו רבים לאמירת הסליחות. הדבר נודע למפקד המחנה, וכעונש הורה לשלול מכל המתכנסים את כרטיס הלחם שלהם.
האסירים החליטו למחות על העונש, ולאות סולידריות מסרו כולם, גם האסירים הלא-יהודים, את כרטיסי הלחם שלהם. המפקד נבוך. אין הוא יכול להעניש אנשים רבים כל-כך. לבסוף גילה לו מישהו כי מחר יחול ראש השנה, והוא החליט לוותר על העונש, בתנאי שהאסירים לא יתכנסו שנית.
מה עושים עכשיו? זו השאלה שהטרידה את האסירים היהודים. איך יתפללו, ובמיוחד איך יוכלו לתקוע בשופר?
במוחו של הנער הצעיר נרקם רעיון מבריק. מדי יום, בשעת ההשכמה, היה קצין המחנה מצלצל בפעמון שהיה תלוי על מוט גבוה. זה היה האות כי האסירים צריכים לקום ולצאת לעבודה.
לפנות ערב, בטרם התקדש החג, התגנב מאיר אל המוט, טיפס עליו וניתק את הפעמון מנקודת אחיזתו. הפעמון נפל ונשבר, ומאיר חמק במהירות בחזרה לצריפו.
בבוקר גילה הקצין הממונה את התקלה, אבל בינתיים לא התעוררו האנשים בזמן ונוצרה המולה. לרגע הזה חיכה מאיר. הוא הודיע למפקד כי ברשות סבו 'חצוצרה' מיוחדת, ואפשר יהיה להשתמש בה עד שיתוקן הפעמון. המפקד קיבל את ההצעה בשמחה.
רבי סיני הלברשטם יצא בהתרגשות מפתח צריפו, ובירך ברעד את ברכות השופר, ואז תקע בשופר כדת וכדין. שמחתם של היהודים הייתה עצומה.
הקצין ביקש לקחת את ה'חצוצרה', כדי לתקוע בה בימים הקרובים, עד שיתוקן הפעמון. הוא ניסה לתקוע, ללא הצלחה. ברוב זעמו השליך את השופר בזעם על הארץ. "חצוצרה יהודית", סינן בכעס, "תקעו בה אתם".
כך נשמעו תקיעות השופר במחנה העבודה הסובייטי בשני ימי ראש השנה, באישור מפקד המחנה...
