דווקא החנוכיה הזו שבתה את ליבו של הבן, דווקא החנוכיה הלא הכי מרשימה הזו – הקסימה אותו
הבן רפרף בעיניו על מלאי החנות, והתעכב שעה ארוכה מול מדפי החנוכיות. על המדף הגבוה ביותר ניצבה חנוכיית עץ פשוטה למראה אך מגולפת בקפידה, שהורכבה מכפיסי עץ קטנים ומתפרקים. מכל מלאי החנות – דווקא החנוכיה הזו שבתה את ליבו של הבן, דווקא החנוכיה הלא הכי מרשימה הזו – הקסימה אותו. 'תוריד לי בבקשה את המנורה מהמדף העליון', ביקש הבן מהמוכר בחנות, שמיהר להסביר: 'זו חנוכיה לתצוגה בלבד, אינני מוכר אותה. אני יכול לתת לך להביט בה ולהשתעשע עימה, אך היא בשום אופן לא למכירה!' – פסק המוכר את פסוקו לפני שטיפס על הסולם והוריד אותה מהמדף העליון.
דווקא דבריו אלו של המוכר, שכנעו את הבן עוד יותר... הוא חש כי סוד מסתורי טמון בחנוכיה הזו וביקש להבין את פשרו. 'למה היא לא למכירה?' שאל הבן את המוכר, וזה השיב: 'ראה נא, החנוכיה הזו נראית עתיקה והיסטורית, אך למעשה היא בת 20-25 שנה בסך הכל. היא טומנת בחובה סיפור מרתק ומרגש, ולכן אני לא מעוניין למוכרה!' קבע המוכר.
שנות האימה האיומות שעברה אירופה תחת מגפי הקלגסים הנאצים ימח שמם, הותירו חורבן יהודי עצום מימדים, הרס בכל פינה. מיליונים נרצחו הי"ד, קהילות שלמות נעקרו, ערים גדולות חרבו. אך גם בין השורדים את התופת, היו כאלה שנשמתם נחרבה. כזה היה אייבי, אברהם לשעבר, שנולד לאב מדקדק במצוות, אך בעקבות מאורעות המלחמה – אט אט השתכחו ממנו אמונתו ודתו לחלוטין, ולדאבון הלב – ניהל חיים באחד מקיבוצי הארץ נטולי כל סממן רוחני רחמנא ליצלן.
כשמלאו לבנו הגדול 13 שנים, הודיעו האב כי ביום הזה יחוגו את יום ההולדת במתכונת חגיגית במיוחד, במסע לקניון הגדול שבחוצות העיר, ושיטוט בין החנויות הפזורות בו, מתוך מתן אפשרות לילד לבחור לעצמו מתנה כאוות נפשו. 'מה שתבחר לך למתנה – אני קונה לך!' – הבטיח האב לבנו המאושר, והשניים יצאו לדרכם.
בהגיעם לקניון, הביט הבן לכל עבר ועיניו לא שבעו ראות. עיניו נצצו לנוכח שפע המתנות שהוא יכול לבחור מביניהן והוא התלבט עמוקות בין הצעות שונות. בין החנויות נראתה גם חנות קטנה למוצרי יודאיקה ופריטים היסטוריים, והבן ביקש להיכנס גם אליה. כשהציץ האב בחלון הראווה – נחרד ליבו, היתה זו חנות למוצרי יהדות!
כל הסברי האב ותחנוניו כי מדובר בחנות שמוכרת מוצרים עתיקים והיסטוריים בלבד – עלו בתוהו. הבן התעקש להיכנס אל החנות ולראות מה היא מציעה, משהו בתכולת החנות קסם לו מאוד. היה זה שבועות ספורים לפני חנוכה ומדפי החנות כרעו תחת עומס החנוכיות, בשלל צבעים וצורות, גוונים וסוגים, שהוצבו בחנות למכירה.
הבן רפרף בעיניו על מלאי החנות, והתעכב שעה ארוכה מול מדפי החנוכיות. על המדף הגבוה ביותר ניצבה חנוכיית עץ פשוטה למראה אך מגולפת בקפידה, שהורכבה מכפיסי עץ קטנים ומתפרקים. מכל מלאי החנות – דווקא החנוכיה הזו שבתה את ליבו של הבן, דווקא החנוכיה הלא הכי מרשימה הזו – הקסימה אותו. 'תוריד לי בבקשה את המנורה מהמדף העליון', ביקש הבן מהמוכר בחנות, שמיהר להסביר: 'זו חנוכיה לתצוגה בלבד, אינני מוכר אותה. אני יכול לתת לך להביט בה ולהשתעשע עימה, אך היא בשום אופן לא למכירה!' – פסק המוכר את פסוקו לפני שטיפס על הסולם והוריד אותה מהמדף העליון.
דווקא דבריו אלו של המוכר, שכנעו את הבן עוד יותר... הוא חש כי סוד מסתורי טמון בחנוכיה הזו וביקש להבין את פשרו. 'למה היא לא למכירה?' שאל הבן את המוכר, וזה השיב: 'ראה נא, החנוכיה הזו נראית עתיקה והיסטורית, אך למעשה היא בת 20-25 שנה בסך הכל. היא טומנת בחובה סיפור מרתק ומרגש, ולכן אני לא מעוניין למוכרה!' קבע המוכר.
'ומהו אותו סיפור?' שאל הבן שחיידק הסקרנות ניצת בו. 'תשמע' השיב המוכר 'את החנוכיה הזו מצאו אחרי השואה, בתום המלחמה, באחד ממחנות ההשמדה. זו חנוכיה שבנה והרכיב יהודי ימים ספורים לפני שנשלח לתאי הגזים, ובעיניי – היא מסמלת משהו עמוק ומרגש הרבה יותר מכל פריט אחר בחנות...' הסביר. 'אוהו, מתאים לי!' קפץ הבן בעיניים נוצצות, כשאביו תמה לעומתו: 'מה יש לך עם החפץ הזה? מה הוא מעניין? הסתובבנו כל הבוקר בקניון, יש כאן חנויות מגוונות, עשירות בצבעים, בסגנונות ובמוסיקה מקפיצה. מה אתה צריך את החפצים המיושנים הללו, ששייכים בכלל לדורות קדומים?!' שאל בזעף. אך דווקא דבריו החדים והנחרצים של האב, גרמו לבן לעמוד עוד יותר על דעתו. 'אבא' אמר לאביו 'החנוכיה הזו כה יפה ויש מאחוריה סיפור נוגע ללב. היא גם בדיוק מתאימה למדף העליון בארון שבחדרי, ונראה לי שיהיה מרתק להדליק בה נרות צבעוניים... מה איכפת לך לרכוש אותה?'. 'אוי, נו, עזוב!' שב האב וגער בבנו, שלא הבין מה מתחולל בנפש אביו לנוכח בקשתו לקנות פריט יהודי עתיק. 'היום העולם התקדם, החפצים הללו שייכים לפעם, לדור שלפני המלחמה הארורה. זה לא בשבילנו, למה אתה מתעקש לרכוש דווקא את החנוכיה הזו?! מה יש לך איתה?!'.
ובאומרו זאת, לפתע התערב המוכר: 'אני מזכיר לכם שהדו שיח ביניכם מיותר לחלוטין, החנוכיה הזו היא לא למכירה. תבינו, היא נבנתה מחתיכות עץ קטנות שנאספו מגרוטאות ישנות, גולפו ביד אמן והורכבו תוך שעות רבות של עמל ומסירות נפש של יהודי מאסירי המחנות. נקל לשער שהוא השקיע בחנוכיה הזו את מיטב שעות השינה המועטות שלו, כנראה גם הסתכן כדי לבנותה. כזו חנוכיה אני לא מוכר, חפשו לכם אחרת בבקשה!'. 'שום אחרת ושום כלום' הזעף הבן את פניו, 'זה נראה באמת חנוכיה מיוחדת, ולכן אני בוחר דווקא בה. נקודה. ואל תספר סיפורים שאתה לא מוכר, כי בחנויות – לכל פריט יש מחיר.
ואבא' – היסב הבן את פניו לאביו – 'הלא הבטחת לקנות לי את כל שאבחר, בבקשה!'. לנוכח הדברים, נקב המוכר בסכום מפולפל ויקר מאוד, שהיה בטוח שהאב לא יסכים לשלם בגין החנוכיה המיוחדת. אך הבן עשה עצמיו נפגע והתעקש כי אביו ירכוש בדיוק את אותה חנוכיה, בכל מחיר שבעולם. לבסוף, לאחר ויכוח ארוך ומשא ומתן מתיש, יצא הבן צוהל ושמח מחנות היודאיקה כשהחנוכיה הנדירה בידיו, לאחר שאביו שילם עבורה הון רב. מיד בבואם הביתה, הוציא הילד את החנוכיה מצרורו והתיישב לנקותה ולמרקה.
הוא לא ידע את משמעותה, לא היה לו שמץ של מושג מה תפקידה. הקסם והרגש הטמונים בה כבשו את נפשו, והוא ישב והשתעשע בה ללא הרף. ביום מן הימים, כשסיים להשתעשע עם החנוכיה וביקש להחזירה למדף העליון שבחדרו, לפתע היא צנחה מידיו והתפרקה על הרצפה לשברי שברים, כשהילד נופל אחריה ופורץ בבכי מר ומתייפח.
'אוי, החנוכיה היקרה' התייפח הבן ביבבות מחרישות אוזניים, 'מי ידוע איך מרכיבים אותה בחזרה, מי יודע מה אפשר לעשות איתה עכשיו...' – לא פסק הבן מבכיו, עד שאביו הבטיח כי ישב עימו לנסות להרכיב מחדש את החנוכיה... הם אספו בזהירות את השברים מן הרצפה והעמידו את החלקים כולם על השולחן. לא היה לפאזל הזה הוראות הרכבה, הם אפילו לא ידעו מהיכן להתחיל. ניסו לחשוב כיצד לבצע את מלאכת ההרכבה והחזיקו בידיהם בחלקי העצים, מהפכים בהם מכל הצדדים. ואז הבחינו, כי שדרת החנוכיה המובילה לנר השמש חלולה ובתוכה מונח פתק קטן ומצהיב...
בלי מחשבה מראש לאן הפתק הזה עלול להוביל ובלי לתאר לעצמו מה הפתק הזה טומן עבורו, ניער האב את שדרת החנוכיה בסקרנות, מנסה למשוך את הפתק החוצה. הבן הביט באביו בסקרנות גוברת, והאב מוסיף ומושך את הפתק בזהירות, לבל יתפורר... וכשהפתק יצא... האב החל לקרוא את הכתוב בו באותיות עבריות, עיניו רפרפו במהירות על פני השורות הצפופות והוא פרץ בבכי מר ונסער. הוא הוסיף להתבונן בפתק במבט מבולבל, וכשהגיע לשורת החתימה – צנח ארצה והתעלף! בני הבית נזעקו למקום, ניסו להשיב את נפשו. איש מהם לא הצליח להבין את הכתוב בפתק, הואיל ונכתב באותיות עבריות. לאחר שעה ארוכה של מאמץ בעזרת כוחות הצלה שחשו למקום, התעורר האב מעלפונו, אך לזמן קצר בלבד. שכן מיד כשהתעורר ביקש שוב את הפתק ושוב נפל והתעלף...
בית המשפחה הפך למרקחה, שכנים, רופאים, כוחות הצלה – כולם ניסו להבין מה קרה, מה יש בפתק הזה שגרם לסערת רגשות כה קשה והפילה את האב לעילפון חוזר ונשנה. לבסוף, אחד הרופאים הציע להזריק לאב חומר מרדים כדי שיישן מספר שעות ויירגע ורק אחר כך יקיצו אותו אט אט וישאלו אותו למשמעותו של הפתק המסתורי. שעות ארוכות ישן האב, כשרעייתו וילדיו מנסים לפענח את הפתק ללא הצלחה. האותיות נראו מוזרות, איש לא הבין את משמעותן. היה ברור כי הפתק הזה נושא בחובו סוד מסתורי, משהו מטלטל ביותר שהחריד את נפש האב וגרם לו לסערת רגשות כה עזה. ואז, כשהתעורר האב, החביאו ממנו את הפתק עצמו וביקשו ממנו להסביר מהזיכרון מה היה כתוב בו, מי חתום עליו, ומדוע גרם לכזו חרדה וסערה. האב התיישב ולגם מים קרים, ואז החל לספר על תוכן הפתק, בו נכתב:
'מנורה זו נבנית כאן בתוך מחנה ההשמדה, תוך סכנה עצומה ומסירות נפש. אינני יודע אם אזכה להדליק בה את נרות החנוכה, כי כל יום במקום הזה הוא שאלה של חיים ומוות בהרף עין. ואף אם אזכה להדליק בה את הנר הראשון, אין לדעת אם אזכה לשרוד ולהדליק בה את הנר השני והשלישי... לפיכך, אני מבקש בכל ליבי, ממי שהמנורה הזו תגיע לידיו, שיידע כמה כוח ומסירות נפש השקעתי בה, וידליק בה נרות שיהיו לעילוי נשמתי המיוסרת ולעילוי נשמת אבי ואמי וכל בני משפחתי, אשר לא נותר מהם שריד ופליט'. האב ביקש את הפתק ושב וקרא אותו, שורה אחר שורה, בהתרגשות אין קץ וכשדמעות זכות זולגות מעיניו. ואז, הפנה את מבטו לבניו ושאל בקצרה: 'ואתם יודעים מי חתום על המכתב הזה?'... כולם פערו עיניים במתח נורא. אחרי המכתב המטלטל והמסעיר, מי יודע מה עוד יכול להפתיע כאן, מיהו החתום האלמוני על השורות המטלטלות הללו. וכאן חתך האב את המתח באזמל מנתחים וקרא בסערת נפש: 'אבא שלי, אבא שלי הוא שחתום על המכתב הזה!' גילה את הסוד הנורא ופרץ בבכי מתייפח למשך דקות ארוכות...
שלושת ילדי המשפחה היו המומים. הם כלל לא ידעו כלום על יהדותם, בוודאי לא העלו בדעתם כי סבם היה יהודי המקפיד על קלה כבחמורה, שבנה חנוכיה במסירות נפש בתוככי עמק הבכא, וגם הטמין בה את צוואתו האחרונה. הם ביקשו לדעת עוד על צור מחצבתם וצעד בצעד החלו לשוב למקורותיהם היהודים... ולא עברו ימים רבים, עד שהמשפחה כולה עקרה ממקום מושבה והתיישבה בפרבר יהודי גדול. הם שבו בתשובה שלימה אל אביהם שבשמים, קיבלו על עצמם עול תורה ומצוות בשמחה והתרגשות. מסירות נפשו של הסב בשנות האימה למצוות הדלקת נר חנוכה, היא שעמדה לבנו ולצאצאיו לשוב לדרך התורה והמצוות ברוח ישראל סבא...!
הסיפור הזה, ממחיש את המסר העמוק הטמון בנרות החנוכה. כשביקש האב למסור מסר לדור הבא בלי שיידע כי הוא יגיע בדיוק לכתובת הדרושה, הוא בחר למסור את המסר בעזרת מנורת החנוכה, בעזרת העובדה שלא ויתר על הדלקתה גם בעיצומם של ימי האימה, ולמרות הסכנה הקיומית הנשקפת לחייו. כי ידוע ידע, שאור החנוכה חזק מכל אלה וגם אם גופו יוכנע בידי המרצחים ימח שמם – הרי שהרוח היהודית האיתנה תוסיף לפעום ולפעול, ונצח ישראל לא ישקר.
את המסר הזה, חשוב וכדאי כל כך שנמחיש לילדינו. בהדלקת הנרות אנו לא רק מציתים אש חגיגית, אנו מעבירים מסר שכדאי לחורטו בעצמות ולהפנימו אל עומק הנשמה: ליהודי יש כוחות, יש בו עוצמה אדירה. לכולנו יש קשיים, יש התמודדויות, יש נסיונות, היצר קם עלינו ברוחניות וסכנות לא מועטות נשקפות בגשמיות. ועדיין, ולמרות זאת, ובכל אופן – אנחנו חזקים הרבה יותר! אנחנו מפרסמים את הנס ומטמיעים בנפשנו ובנפש ילדינו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יצלח, אנו נעמוד בכל הקשיים והנסיונות ונוכל להם בנצחון סוחף. יתכן שזה לא יהיה קל, אבל כך יקרה. כי כמו בימים ההם – מול אפילה יוונית סמיכה וחסרת סיכוי, כך גם בזמן הזה – עם ישראל יוסיף ויתקיים, יצמח ויתפתח, יגדל לתפארה. כמה כדאי להבליט את המסר הזה, בהדלקת הנרות המשפחתית, במסיבות הביתיות, בערבי הלביבות הלבביים. מעל ומעבר לכל החגיגיות, עומד מסר החנוכה ומאיר: יהודי יכול, הוא מסוגל, יש בו כוחות, הקדוש ברוך הוא עימנו, בורא עולם נמצא בצד שלנו. עם ישראל חי וקיים לעד ולעולמי עולמים...!
פניני המגידים
