בתוך דקות הכין היהודי שתי קוביות עץ וצבע אותן בשחור
שקט שרר במחנה. מדי פעם בפעם נשמעו נביחות כלבי האס-אס האימתניים. אל קיהן הצטרפו שני יהודים, לסייע לו לחדור לחדרו של המפקד.
בעזרת סולם טיפס קיהן אל הגג, ונכנס לחדר המפקד דרך פתח האוורור. אמנם הפתח היה צר מאוד, אך גופו הצנום הצליח להשתחל פנימה. הוא מצא את התפילין מונחות על שולחנו של המפקד, בעוד זה ישן את שנתו העמוקה.
קיהן הניח את תפילין הדמה על השולחן ובמקומן לקח את התפילין האמיתיות ויצא במהירות מבעד לפתח האוורור.
הבוקר הגיע ואיתו מתח גדול. האם מפקד המחנה ישרוף את קוביות העץ או שיבחין כי התפילין הוחלפו? יהודי הצריף החליטו שלא לשוחח על הנושא ולהתנהג כרגיל...
חושיו של ר' ישראל-יצחק קיהן נדרכו. הלחשושים בתוך הצריף הצפוף באמצע הלילה העירו אותו משנתו. הוא אימץ את אוזניו, מתקשה להאמין לקול הלוחש: "יש לי תפילין!".
בתוך דקות התאספו רבים מיהודי הצריף סביב רב הונגרי, שהחזיק בידיו זוג תפילין. הם הקשיבו בהתרגשות רבה לסיפורו כיצד הוברחו התפילין אל המחנה תמורת שוחד רב, וזאת אחרי כמעט שנתיים שבהן לא זכו לקיים מצווה חשובה זו.
זו הייתה התחלת הלילה. במקום החל להתפתח דיון הלכתי. על-פי ההלכה אי-אפשר להניח תפילין בברכה אלא כשמתחיל להאיר מעט, או בדיעבד מעט מוקדם יותר, קצת אחרי עלות השחר.
קיהן, מחסידי האדמו"ר מפיאסצ'נה, הקשיב לדיון וליבו סער. יהודים כחושים, מושפלים עד עפר, שלא הניחו תפילין כמעט שנתיים, עומדים מול זוג תפילין ודנים אם מותר להניח תפילין בברכה או לא.
הוא התפרץ לתוך המעגל והכריז: "אני מעדיף שכאשר אעלה לשמיים יבוא מלאך וילקה אותי על שהנחתי תפילין בלילה, בתוך ימי התופת של המלחמה הנוראה, לאחר שלא הנחתי תפילין כבר כמעט שנתיים, ושלא אהיה מאלה שלא הניחו תפילין לאחר שנקרתה לפניהם הזדמנות יקרה כזאת!".
בלי לחשוב פעמיים חטף את התפילין מידי הרב, בירך עליהן בהתלהבות וכרכן סביב זרועו וראשו.
היהודים הביטו בו נפעמים. אחרי כמה שניות התייצבו בשתי שורות והחלו להניח תפילין, מתוך התעלמות מהשאלה ההלכתית בעניין הנחת תפילין בלילה.
התברר שהמלאך שעליו דיבר קיהן לא איחר מלבוא. ההתלהבות וההמולה חוללו רעש חזק בצריף, וזה עורר את חשדם של הזקיפים.
"מה קורה פה?", שאלו השומרים שנכנסו לצריף, כשהם מדליקים את האור. "מה זה? מה יש לך ביד?", פנו אל הרב ההונגרי.
הרב ניסה לקמץ את התפילין אל תוך ידיו, אך המאמץ היה לשווא. השומר הנאצי תפס את ידיו של הרב והחל להכותן. גם קיהן שעמד לצידו ספג מכות רצח.
כעבור כמה דקות הופיע במקום מפקד המחנה. הוא היה גבה קומה, בגדיו נקיים להפליא ונעליו מצוחצחות ומבריקות. שנאה יוקדת ניבטה מעיניו.
"הביאו אליי את התפילין!", דרש. בפקודתו חטפו השומרים את התפילין מידי הרב ומסרו אותן למפקד. "מחר עם שחר", הכריז המפקד, "אשרוף את התפילין לעיני כל יהודי המחנה. זה יהיה העונש הראוי לכם, יהודים ארורים".
דממה השתררה במקום. המפקד עזב את הצריף. קיהן שכב על הרצפה כאוב מהמכות שספג, ולצידו הרב שהבריח את התפילין. לפתע נמרח חיוך גדול על שפתיו והוא אמר: "הנה, זה המלאך שהיכה אותי על שהנחתי תפילין בלילה...".
"איזה ביזיון יהיה מחר", החלו להישמע קולות בצריף. "הייתכן שהתפילין יישרפו מול עינינו ולא נעשה דבר?!".
"אסור לתת לזה לקרות", אמר קיהן. "צריך להיכנס לחדרו של המפקד ולקחת את התפילין!".
יהודי שהופקד על עבודות העץ במחנה הציע להכין שתי קוביות עץ דומות לבתי התפילין, בתנאי שמישהו יתנדב לחדור לחדרו של מפקד המחנה ויחליף את התפילין האמיתיות בקוביות העץ.
קיהן נדהם מאומץ ליבו של היהודי, שלא היה שומר תורה ומצוות. גאוותו היהודית מילאה את ליבו של קיהן וחיזקה אותו. הוא החליט ללכת בעצמו לביצוע המשימה. בתוך דקות הכין היהודי שתי קוביות עץ וצבע אותן בשחור, עד שדמו מאוד לתפילין המקוריות.
כל האירוע היה במוצאי יום ראשון בשבוע, כאשר מפקד המחנה היה שיכור מעט לאחר שתייה מרובה ביום השבתון הנוצרי. בעקבות זאת שנתו הייתה עמוקה.
שקט שרר במחנה. מדי פעם בפעם נשמעו נביחות כלבי האס-אס האימתניים. אל קיהן הצטרפו שני יהודים, לסייע לו לחדור לחדרו של המפקד.
בעזרת סולם טיפס קיהן אל הגג, ונכנס לחדר המפקד דרך פתח האוורור. אמנם הפתח היה צר מאוד, אך גופו הצנום הצליח להשתחל פנימה. הוא מצא את התפילין מונחות על שולחנו של המפקד, בעוד זה ישן את שנתו העמוקה.
קיהן הניח את תפילין הדמה על השולחן ובמקומן לקח את התפילין האמיתיות ויצא במהירות מבעד לפתח האוורור.
הבוקר הגיע ואיתו מתח גדול. האם מפקד המחנה ישרוף את קוביות העץ או שיבחין כי התפילין הוחלפו? יהודי הצריף החליטו שלא לשוחח על הנושא ולהתנהג כרגיל.
בבוקר יצאו לעבודה במסילת הרכבת, כבכל יום, כאילו אירועי הלילה לא היו ולא נבראו. בתחילה חשבו כי הנאצים מתכננים לבצע את זממם לפנות ערב, אך גם הערב עבר, ושגרת מחנה העבודה לא הופרעה.
אותו רב שמר עימו את התפילין, ולאחר שחרור המחנה עלה איתן לארץ ישראל.
(גל' שיחת השבוע)
