בעל החנות לא יכל לכבוש זעמו. רץ אליו בכעס רב ונתן לו סטירת לחי מצלצלת
כבר בבוקר יום המחרת התייצב הבחור בחנות ובמשך כל שעות היום עבד ללא הרף. גם הימים שלאחר מכן היו מלאים בפעילות של הבחור שעשה הכל כדי לעבוד באמונה וביושר. אם בימים הראשונים עוד בעל החנות היה עוקב אחרי מעשיו של הבחור, הרי שכחלוף זמן קצר בו הוא ראה את ישרותו של הבחור והקפדתו בדין פרוטה כדין מאה, הוא הבין כי אך למותר הדבר, וכי יכול הוא לסמוך עליו בעיניים עצומות.
במשך הזמן הבחין בעל החנות כי מאזן הרווחים בחנותו עלה פלאים מאז החל להעסיק את הבחור. בתחילה סבר בעל החנות כי זו תוצאה ישירה של עבודת הבחור: הקפדתו על מלאי הסחורה שבחנות, מניעת בזבוז ובלאי הנעשים על ידי עובדים בלתי אחראיים, וכמובן שמירה מעולה על הכספים ששילמו הלקוחות. אולם לאחר מחשבה נוספת הבין בעל החנות כי אין זה רק דבר טבעי, כי אם ברכה שמיימית ועילאית השורה על החנות בה עובד בחור זה.
ערפל של חוסר ידיעה אפף את הבחור הצעיר שביום בהיר הגיע לקראקא, עיר ואם בישראל, וביקש להשתקע שם. אם דרכו של עולם שאדם המבקש להשתלב בחיי קהילה מספר את קורותיו, מאין בא ומה טיבה של משפחתו, הרי שהבחור הצעיר שזה עתה הגיע ממרחקים מילא פיו מים ולא סיפר דבר או חצי דבר מכל שהתרחש עימו קודם בואו לקראקא.
שתקן היה הבחור, וממעט בדיבור ככל היכולת. אנשים שניסו לדובבו ולהציל מפיו דבר או שניים, כשלו במשימתם. הבחור לא שיתף פעולה ולא נידב פרטים על עצמו ועל משפחתו. דבר אחד ויחיד הסכים לומר, שהנה זה עתה מבקש הוא להתגורר בעיר ורוצה למצוא עבודה שבה יוכל להשתכר די חיותו. אין הוא מהלך בגדולות ובנפלאות, הוא אינו צריך משכורת גבוהה, ולו מפני שבגפו יבוא ובגפו ייצא. עדיין לא הקים משפחה בישראל. כל צרכיו מסתכמים במקום ללון בו, במאכלים פשוטים ובגדים צנועים. נכון הוא לעבוד ככל הנדרש בכדי שיוכל להרוויח את הוצאותיו וכך לא יזדקק לבריות.
תחילה עורר הבחור מעט חשד אצל הבריות. בחור שאיש אינו יודע מה טיבו, שמא קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו?! אם אינו מספר כלום על עצמו ועל עברו, שמא בעל עבר פלילי הוא או מסוכן לבריות, ובחסות החשאיות מבקש להוליך שולל את אלו שיסכימו להעסיק אותו.
אך לא חלפו ימים ספורים והכל הבינו כי אין ראוי לחשוד בבחור על לא עוול בכפו. הוא עשה על הכל רושם טוב ביותר, מתפלל היה בדחילו ורחימו, במתינות וכמונה מעות, משמיע לאזניו מה שפיו מדבר ברצינות ובכובד ראש. גם שאר הליכותיו היו נעימים ומכבדים מאוד, ויש שאפילו טענו כי קרן עור פניו וכי אור מיוחד זורח על דיוקנו.
נמנו הכל וגמרו שבוודאי ישנה סיבה נכונה וראויה לכך שהבחור אינו מגלה על עצמו כלום, ומהראוי לכבד את פרטיותו. העסקנים יצאו לבדוק היכן יוכל הבחור למצוא את פרנסתו, ולאחר בירורים עלה בידם למצוא חנות בדים גדולה שהייתה זקוקה לעובד חרוץ ונאמן, ובעל החנות ניאות לקבל את הבחור לעבודה בחנותו.
כבר בפגישת ההיכרות הראשונה שקיים בעל החנות עם הבחור, עשה הבחור רושם חיובי ביותר. הוא התחייב בפני המעסיק לעשות את עבודתו באמונה ובמסירות, להשגיח על הסחורה בחנות שלא תפגם ולדאוג שפעילות החנות תתקיים על הצד היותר טוב. אולם, בד בבד הוא גם מבקש, כי יינתן לו הרשות מדי בוקר וערב ללכת אל בית הכנסת כדי להתפלל, תפילת שחרית בבוקר, ותפילת מנחה וערבית לקראת ערב.
בעל החנות הסכים לתנאי ולאחר שסיכם עמו את אופי ומהות עבודתו בחנות, קצב לו משכורת נאה והודיע לו עוד כי אם יעבוד בחריצות ובמסירות, במשך הזמן הוא יעלה את שכרו.
כבר בבוקר יום המחרת התייצב הבחור בחנות ובמשך כל שעות היום עבד ללא הרף. גם הימים שלאחר מכן היו מלאים בפעילות של הבחור שעשה הכל כדי לעבוד באמונה וביושר. אם בימים הראשונים עוד בעל החנות היה עוקב אחרי מעשיו של הבחור, הרי שכחלוף זמן קצר בו הוא ראה את ישרותו של הבחור והקפדתו בדין פרוטה כדין מאה, הוא הבין כי אך למותר הדבר, וכי יכול הוא לסמוך עליו בעיניים עצומות.
במשך הזמן הבחין בעל החנות כי מאזן הרווחים בחנותו עלה פלאים מאז החל להעסיק את הבחור. בתחילה סבר בעל החנות כי זו תוצאה ישירה של עבודת הבחור: הקפדתו על מלאי הסחורה שבחנות, מניעת בזבוז ובלאי הנעשים על ידי עובדים בלתי אחראיים, וכמובן שמירה מעולה על הכספים ששילמו הלקוחות. אולם לאחר מחשבה נוספת הבין בעל החנות כי אין זה רק דבר טבעי, כי אם ברכה שמיימית ועילאית השורה על החנות בה עובד בחור זה.
הרווחים הרבים של החנות, הבין בעל החנות, הם אינם יחסיים לבזבוז שלא נעשה או לגלילי בדים שלא ניזוקו. אלו הם רווחים בקנה מידה גדול בהחלט, ואין זה אלא אצבע אלוקים בשפע של ברכת השם השורה על החנות. מני אז החל בעל החנות לכבד יותר את הבחור, ואילו הבחור מצידו המשיך לעבוד כהרגלו, כאילו לא אירע דבר.
היה זה כאשר בקראקא התקיים יריד גדול שמשך אליו מוכרים וקונים מכל הערים סביב. בימי היריד היו סוחרים רבים נוהרים מכל עבר לקראקא כדי למצוא הזדמנויות עסקיות שאינם מצויות בימי שיגרה. מלבד הדוכנים המאולתרים שהוקמו ביריד, גם החנויות הגדולות והקבועות היו שוקקות חיים. בעלי החנויות היו מציעים ללקוחות מבצעים ייחודיים לימי היריד ורבים היו מנצלים את ההטבות הנדירות על מנת לבצע עסקאות ענק וסכומי כסף גדולים היו עוברים מיד ליד.
גם חנות הבדים בה עבד הבחור נערכה בהתאם לימי היריד. המחסנים הגדולים, הסמוכים לחנות, נפתחו לרווחה והפכו לחלק בלתי נפרד מהחנות. מלאי גדול, חדש ומעודכן, של בדים משובחים, הגיע אל החנות, ומחירים משתלמים ביותר נקבעו להם. למחבבי המציאות הציעה החנות עודפי ייצור וגם גלילי בדים משנים קודמות, ואפילו בדים שיש בהם פגמים קלים וכמעט בלתי נראים. ההיצע המגוון הזמין אליו את הקונים הרבים שנהנו מסחורה משובחת במחירים נאותים.
מיודעינו הבחור נטל אף הוא חלק בהיערכות הרצינית לקראת היריד. עמל ויגע רבות בסידור החנות והמחסנים ובארגון כל גלילי הבדים בצורה מסודרת ונוחה. ביום הראשון של היריד גם שירת הבחור את לקוחות החנות נאמנה ונתן לכל אחד את חפצו לשביעות רצונם המלאה.
בבוקרו של יום השני הבחין בעל החנות כי המכירות מתנהלות בעצלתיים. החנות עמוסה וגדושה בקונים המבקשים לקבל סחורה או לשלם עבורה, ואין איש המשרת אותם כמתבקש. בימים עברו היה בעל החנות מנסה להסתדר ככל שהיה יכול, אך מני אז שהבחור נכנס לחנות התרגל בעל החנות לכך שהעול מוטל על שכמו של הבחור, מה גם שקצב הקונים הוכפל ואף הושלש בתקופת עבודתו של הבחור בחנות, כך שבעל החנות הרגיש שאינו מסוגל יותר.
בעל החנות עזב לרגע את הלקוחות הרבים, ושאל: היכן הוא הבחור? ואחד העובדים האחרים נענה ואמר: הוא עדיין לא חזר מתפילת שחרית בבית הכנסת. לאחר זמן מה חזר בעל החנות ושאל על הבחור, ושוב נענה באותה תשובה. כעס בעל החנות מאוד והחליט שהוא פונה לבית הכנסת כדי לבדוק היכן הבחור ומפני מה הוא מתמהמה לבוא אל החנות.
תוך כדי מרוצת בעל החנות ברחובות קראקא אל עבר בית הכנסת, חשב בעל החנות לעצמו: אם אמצא את הבחור שקוע בתפילתו – אסלח לו; אם יתברר כי חלילה אירע לו דבר מה שמנע ממנו לבוא – בוודאי שלא אעשה לו מאומה; אך אם אמצא אותו מכלה את זמנו לריק ולבטלה – אעניש אותו בחומרה רבה.
תיכף כשפתח בעל החנות את הדלתות הגדולות של בית הכנסת בקראקא הוא ראה את הבחור עומד ובוהה בציורי התקרה הנאים של בית הכנסת. הבחור כלל לא התפלל, אלא הביט כלפי מעלה בחוסר מעש מוחלט. משראה בעל החנות את הבחור עומד בטל, לא יכול היה לכבוש את זעמו. הוא רץ אליו בכעס רב ונתן לו סטירת לחי מצלצלת.
כשמוע השוהים בבית הכנסת את קול המכה העזה שנתן בעל החנות לבחור, התאספו כולם לראות מה זה ועל מה זה. בעל החנות שלפתע התבייש במעשיו, נסוג אחורנית ויצא במהירות מבית הכנסת מבלי לומר לבחור כלום, ואילו הבחור עצמו נותר שווה נפש כאילו לא הוא זה שקיבל זה עתה את הסטירה. הבחור התארגן במהירות, יצא מבית הכנסת והגיע אל מעון קדשו של המרא דאתרא בעיר קראקא, הגאון הקדוש רבי נתן נטע שפירא זיע"א, בעל 'מגלה עמוקות'.
איש לא ידע על כך, אולם למגלה עמוקות שהיה איש מורם מעם, היה קשר סודי ומיוחד עם הבחור. על מצבתו של המגלה עמוקות נכתב: "פה נטמן איש אלקי קדוש מן הקדמונים, מגלה עמוקות ורזין ומטמונים, הוא שאומרים עליו שדיבר אתו אליהו פנים אל פנים". המגלה עמוקות שזכה לגילוי אליהו גם זכה לדעת שבחור זה אינו בחור מהשורה, אלא צדיק נסתר, רם ונעלה, המצניע את דרכיו והליכותיו כדי שהבריות לא יכירו בו. מפעם לפעם היה המגלה עמוקות משוחח עם הבחור ברזין דאורייתא ושומע ממנו רזי עולם.
עתה הגיע הבחור לביתו של המגלה עמוקות וביקש ממנו את ברכת הפרידה, לאשר הוא נאלץ באופן מיידי לעזוב את העיר קראקא ולהרחיק מהעיר כמרחק של ארבע מאות פרסה ואף יותר מכך. המגלה עמוקות הצטער מאוד לשמע בשורה זו והפציר מאוד בבחור שיואיל להישאר בעיר, אלא שהבחור סירב בכל תוקף וכל בקשות המגלה עמוקות היו ללא הועיל, כי ירט הדרך לנגדו.
כיון שראה המגלה עמוקות כי כלה ונחרצה מאת הבחור לעזוב תיכף ומיד את העיר קראקא, נענה המגלה עמוקות ואמר לבחור: הלא למדו אותנו חז"ל במסכת ברכות (לא.): "אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו". אבקשך איפוא שתאמר לי דבר הלכה, שתוך כך יהא זכרונך חקוק וקבוע בלבי. ואם יורשה לי, המשיך המגלה עמוקות ואמר לבחור, אוסיף ואבקשך כי דבר התורה שתאמר לי יהא דווקא בעניין מסויים, וכדלהלן.
בתחילת פרשת ואתחנן אנו מוצאים את בקשתו של משה רבינו מהקב"ה לזכות להיכנס אל ארץ ישראל ואת הסירוב שקיבל על כך, וכמו שנאמר (דברים ג כג – כז): 'וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה'.
והנה על הפסוקים האלו, המשיך המגלה עמוקות ואמר לבחור, זכיתי לחדש ולכתוב אופנים רבים בביאור עניין מופלא זה, (הלוא הם רנ"ב אופנים כמניין "רב לך" העולה רנ"ב, אשר לימים נדפסו בתוך הספר הקדוש 'מגלה עמוקות'), ועתה אבקשך, שתואיל להוסיף ולומר לי פירוש נוסף על פסוקים אלו. הסכים הבחור ואמר למגלה עמוקות: יש עמדי פירוש מחודש לפסוקים אלו, ועתה אומר לך זאת כמזכרת נצח מעמי.
מצאנו בספרים הקדושים כי האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, הם הרגליים של המרכבה הקדושה העליונה, כסא הכבוד, והיות שלכסא הכבוד יש ארבע רגליים, ואילו האבות הקדושים אינם אלא שלש רגליים, ביקש משה רבינו להכנס לארץ ישראל, במטרה שעל ידי קדושת ארץ ישראל יוכל לזכות להיות הרגל הרביעית של המרכבה. אולם הקב"ה היה בדעתו שהרגל הרביעית של המרכבה העליונה יהא דוד המלך.
ועל זה הוא שהשיב הקב"ה למשה רבינו ואמר לו: 'אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה' – "בדבר" ראשי תיבות: בן דוד ברגל רביעית! אל לך לבקש להכנס לארץ ישראל כדי להיות רגל רביעית, כי אני הכינותי את דוד עבדי שהוא זה שיהיה ברגל הרביעית.
וכאשר סיים הבחור לומר את הפירוש הנפלא, נפרד מהמגלה עמוקות לחיים ולשלום, ותיכף פרח לו איש האמת. הוא נטל את מטלטליו המעטים, ויצא מקראקא אל עבר מקומו החדש אשר איווה לו.
ואמנם רעיון זה שהגיד הבחור מצאנו מפורש יוצא מפיו של המגלה עמוקות בהרחבה רבה עם הוספות נפלאות ויקרות, והוא אופן המאתיים בו הסביר את מקראות אלו. וכדי להשלים את הדברים הבאנו כאן חלקים מתוך דבריו, בהם מתבארים הדברים בתוספת נופך:
"זה היה גם כן ענין משה, שראה סוד המרכבה העליונה, שהיא נחלקת על ארבע רגליים מארבע אותיות הוי"ה, וראה שהאבות הן הן המרכבה... והוקשה לו אחר כך: הלא המרכבה היא על ד' אותיות הוי"ה... לזה השיב (הקב"ה)... דוד הוא רגל רביעי במרכבה... לכן רצה משה ליכנס לארץ ישראל, ורצה הוא להיות רגל רביעי במרכבה במקום דוד.... ולזה פתח: 'ואתחנן אל ה'', ה' דייקא, על שם של הוי"ה קמכוין, 'בעת ההיא', ההוא כתיב, שהוא רצה להיות הה' של שם הוי"ה להשלים אות ד' במרכבה... לכן 'אעברה נא', וכשאהיה בארץ ישראל אעבור ה', רצה לומר, אשלים ה' אחרונה שבשם בהיפוך אתוון ארבעה, שיהיו ארבעה רגלי המרכבה שלמים, וזה יהיה דווקא כשאהיה בארץ, כי רגל רביעי נקראת ארץ החיים... והשיב הקב"ה: 'רב לך', אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות טז:)... 'אל תוסף דבר אלי', 'דבר' דייקא, נוטריקון: דוד ברגל רביעי". (אילנא דחיי להרה"ק רבי מענדל מרימנוב זיע"א).
*
לאחר שבעל החנות שב לחנותו הוא המתין שהבחור יפסיק להתבטל בבית הכנסת ויחזור לעבודתו, אלא שחלפו שעות והבחור לא הגיע לחנות. בעל החנות כבר הספיק להתחרט על המכה שנתן לבחור על לא עוול בכפו ועל כך שבייש אותו ברבים באופן נורא שכזה, מה גם שהבחור היה נאמן ביתו ומסור לחנות עד לאחת. החליט בעל החנות כי הוא ייצא שוב לבית הכנסת ויבקש את סליחתו של הבחור, אלא שלהפתעתו הרבה הבחור כבר לא היה בבית הכנסת. מיהר בעל החנות ללכת אל אכסנייתו של הבחור, אלא ששם נודע לו כי לפני כמה שעות הגיע הבחור ונטל את מטלטליו והלך כלעומת שבא.
בעל החנות עמד נרעש ואובד עצות. הוא ניסה להתחקות אחר אנשים שראו את הבחור בשעות האחרונות, ונודע לו כי הבחור ביקר אצל המרא דאתרא, המגלה עמוקות, לפני שיצא מהעיר אל עבר יעד בלתי ידוע. במר נפשו עליו הלך בעל החנות אל המגלה עמוקות וסיפר לו גופא דעובדא היכי הוה.
נענה לו המגלה עמוקות ואמר: אם צערך הוא על מכת הלחי שהבאת לבחור, שעתה יכול אני לומר לך כי הוא צדיק נסתר, איש אלוקים קדוש, דע לך שהוא כלל לא הרגיש בזה, כך שלא עשית לו מאומה ולא הכאבת לו כלום. אמנם לי הוא שעשית נזק רב מאוד, מעוות אשר לא יוכל לתקון, כי הרחקת ממני אוהב ורע שהייתי משתעשע עימו בסודות התורה ועתה לא אראנו עוד, וזאת נחמתי בעניי: דבר התורה אשר הגיד לי קודם הליכתו, ושש אני על זה כמוצא שלל רב.
