אם צודקים אתם ואני פסקתי שלא כדין, אני מתפלל לד' שלא יביא אותי לידי תקלה, ויגרום לי להכיר האמת. אבל אם אני צודק, ואתם גידפתם אותי לחינם...
קם רבי יוסף חיים זוננפלד על רגליו, ופנה ואמר בתקיפות רבה למקללים:
"שמעו היטב, אם אמנם צודקים אתם ואני פסקתי שלא כדין, אז אני מתפלל לד' שלא יביא אותי לידי תקלה, אלא יגרום לי להכיר את האמת.
אבל אם אני צודק, ואתם גידפתם אותי לחינם...", הוא עצר לרגע, וחרדה לפתה את השומעים, מי יודע מה יהיה עונשם?
כעבור רגע נשמע קולו: "או אז... או אז... אני מודיע לכם שאני מוחל לכם במחילה גמורה!...".
באותו רגע השפילו המגדפים את פניהם לקרקע והסתלקו משם בבושת פנים.
אחד השכנים שהיה עד למתרחש פנה ושאל את הרב מדוע הוא מיהר למחול להם?
אחת מן ההתמודדויות שנכונו לדיין בשעה שהוא מוציא את פסק דינו, הינה ההתמודדות עם אותם אלו שפסק לרעתם, אשר, לעיתים, מתקשים לקבל את הכרעתו ומתקוממים על ה'עול' שלדבריהם נעשה להם.
פרק מוסר מאלף היא התנהגותו של הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים, במקרה כזה:
באחד הימים לאחר שהכריע נגד פלוני, עלו בני משפחתו לביתו והחלו לגדפו בחמת זעם. רבי יוסף חיים עצמו ישב כל אותה העת ולמד בשלווה, אך הרבנית לא יכולה היתה להישאר שוות נפש ופרצה בבכי.
או אז קם רבי יוסף חיים זוננפלד על רגליו, ופנה ואמר בתקיפות רבה למקללים:
"שמעו היטב, אם אמנם צודקים אתם ואני פסקתי שלא כדין, אז אני מתפלל לד' שלא יביא אותי לידי תקלה, אלא יגרום לי להכיר את האמת.
אבל אם אני צודק, ואתם גידפתם אותי לחינם...", הוא עצר לרגע, וחרדה לפתה את השומעים, מי יודע מה יהיה עונשם?
כעבור רגע נשמע קולו: "או אז... או אז... אני מודיע לכם שאני מוחל לכם במחילה גמורה!...".
באותו רגע השפילו המגדפים את פניהם לקרקע והסתלקו משם בבושת פנים.
אחד השכנים שהיה עד למתרחש פנה ושאל את הרב מדוע הוא מיהר למחול להם?
נענה רבי יוסף חיים ואמר: "בעוד ימים אחדים יחול ראש השנה, ואין ספק כי ככל יהודי, גם הם יערכו חשבון נפש ויבינו שלא היו צריכים לעשות את מה שעשו וכי עליהם לבקש את סליחתו. אלא שאז יגבר עליהם יצרם הרע וישפיע עליהם שלא לבקש סליחה ממני, וכך יצא שהם ישארו ללא מחילה בראש השנה, חס וחלילה.
לכן החלטתי למחול להם מראש, שכן אז יקל עליהם לבוא ולבקש את מחילתי".
בערב יום כיפור, כאשר רבי יוסף חיים שב מן הכותל, הגיע אליו אחד מן המקללים הללו וביקש את סליחתו. הרב ניצל את ההזדמנות ללמדו עד כמה גרוע היה המעשה שעשה, תוך שהוא שואל: "האם כבר רכשת אתרוג?".
"ודאי", ענה האיש, "אתרוג מהודר שבמהודרים!", ואף נקב במחיר שהיה גבוה במיוחד.
אמר לו הרב: "יהודי חייב להוציא עד שליש מכספו כדי לקיים מצוות עשה, אך מצווה להוציא את כל הונו על מנת שלא לעבור על מצות לא תעשה. "אלהים לא תקלל" זו מצות לא תעשה, והיא חלה גם אם פסק הדיין שלא כדין. וברור שלכך התורה התכוונה, שהרי אם הייתי פוסק לטובתך לא היו צריכים לצוות אותך שלא לקלל הדיין…".
את מוסר ההשכל שאותו למד רבי יוסף חיים עצמו מאותו מעשה, הוא השמיע מאוחר יותר למקורביו, ובכך האיר לנו מימד חדש אודות האופן שבו מתייחס אדם גדול באמת, לפגיעה בכבודו, וכה היו דבריו:
באותה שעה למדתי פירוש חדש לפסוק (משלי טז, ז): "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ", כאשר הגיעו האנשים והחלו לגדף ולצעוק, נחרדתי: מדוע ד' עשה לי כך? והגעתי למסקנה שכנראה משהו אצלי לא כשורה. על כן מיד גמרתי אומר לקבל על עצמי להוסיף פי שניים על לימודי, אם הייתי לומד כל יום שבעה דפים, מאותו יום למדתי ארבעה עשר דפים... ראה היצר הרע ש"נכנס לבוץ", כי חשב שיצליח ליצור מחלוקת, ובמקום זאת אני מחלתי להם ועוד הוספתי על לימודי… מה עשה היצר הרע? שידל את האנשים לבוא ולבקש ממני סליחה, ובלבד שאתרפה מן הקבלה שקיבלתי על עצמי להגביר את לימודי.
זהו שאומר הכתוב "ברצות ד' דרכי איש", כשאדם הולך לפי מה שד' רוצה, אז "גם אויביו ישלם אתו" - יצר הרע משדל את האויבים שיבואו להשלים עם אותו אדם, ובלבד שלא יתחזק בתורה וביראת שמים…
