מרן הגה"ק המקובל האלוקי המלוב"ן רבי דוד אביחצירא זי"ע הי"ד "עטרת ראשנו" י"ד כסלו תר"פ

חוליותיה של שושלת הזהב למשפחת אביחצירא, משובצים כאבני חן על פני דורות ארוכים. מקום של כבוד מיוחד, שמור לצדיק הדגול, קדוש יאמר לו, מרן רבי דוד זיע"א, המפורסם בכינוי 'עטרת ראשנו'.

מרן רבי דוד, היה נכדו של מרן רבי יעקב ה'אביר יעקב', בן לבנו מרן רבי מסעוד, זכר צדיקים וקדושים לברכה.

בחיי הסבא הגדול נולד רבי דוד, וכבר בילדותו ניכר בהתנהגותו המיוחדת במינה. למרות גילו הצעיר, היה רבי דוד מתאבק בעפר רגליו של הסבא ה'אביר יעקב', ובמחיצתו רכש מעלות גדולות, רמות ונשגבות. הוא המשיך בהתעלותו ללא הרף, עד שהוכשר, בבוא העת, להיות מנהיג דגול, טהור ומזוכך כאחד משרפי מעלה.

במעלליו התנכר הנער, בהיותו מתמיד עצום השוקד על דלתות התורה שעות רבות ללא הפוגה, מבלי לתת שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו. כבר אז, היתה התנהגותו רצופה גינוני קדושה ופרישות, שהיו חידוש מיוחד ביחס לגילו הצעיר.

כשנה לאחר הכנסו לעול מצוות, נפטר ה'אביר יעקב' לבית עולמו. בבת אחת, הפסיק דוד הצעיר להיות נכדו של הרב והפך לבן הרב. מעתה ואילך, היה ביתם הכתובת המרכזית לכל צרכי הקהילה ולשאר עניני הכלל והפרט. אולם, דוד לא שת ליבו לכל עניני העסקנות שמילאו את ביתם, ותחת זאת היה מרבה להסתגר בחדרו ולעסוק אך ורק בלימוד התורה הקדושה, כמסורת המפוארת של אביו וזקניו הגדולים.

ככל שגדל, כן שגבו הנהגותיו הקדושות. במאמץ עילאי, ביום ובלילה, היה רבי דוד עובד את קונו באמת ובתמים, ברגש, בדבקות ובשלמות ללא פשרות, עד שהיו כל מעשיו לשם שמים.

אנשים היו הוגים את שמו בהערצה גלויה, ונמנעים מלהזכיר את שמו מבלי להקדים את התואר 'רבי'. כאשר היה עולה שמו לשיחה בפי ההמון, היו האנשים מפטירים בהתפעלות: "רבי דוד - הרי גם בדור של חכמים וסופרים היו משתבחים בעלם חמד שכזה".

עשרות בשנים התעלה רבי דוד והגביה עצמו לפסגות, עד כי חשב שיוכל לשבת בשלוותו כל ימי חייו, על התורה ועל העבודה. אלא שמשמים הועידוהו לתפקיד הרם של מנהיג בישראל. היה זה בשנת תרס"ח, כשחשכו המאורות על קהילת תאפיללת בפטירתו של רבם הנערץ, מרן רבי מסעוד זיע"א. או-אז, נשאו בני ישראל את עיניהם אל מרן רבי דוד, בנו חביבו של הרב המנוח, שיואיל למלאות את מקום אביו בהנהגת העדה.

 מה ראה השמש כשנכנס לחדרו של 'עטרת ראשנו'

מדי יום, בטרם החל מרן רבי דוד את סדר לימודו, היה סוגר את דלת חדרו למשך דקות אחדות, ומתבודד לבדו מבלי שאיש ידע על מעשיו. היו ששיערו כי הוא אומר פרקי תהילים, אחרים סברו שהוא רוצה לאגור כוחות לפני תחילת הלימוד, אולם היו אלה השערות בלבד, כיון שמעודו לא הניח מרן רבי דוד להיכנס לחדרו באותם רגעי התבודדות.

בפתח החדר היה וו מיוחד, ועליו היה תלוי מפתח החדר, ובכל זאת לא אירע אף פעם שמישהו ינסה להיכנס לקודש פנימה בלי רשות, להביט אחר מעשיו של הצדיק הקדוש.

פעם אחת, בודדת ונדירה, נכנס אדם לחדר בלי רשות. היה זה השמש הנאמן, שנקלע לחדר באותם דקות של התבודדות. מראה נורא נגלה לנגד עיניו, והוא נותר לעמוד על עומדו פעור פה, מבלי לדעת את נפשו מרוב תדהמה.

גם מרן רבי דוד חש בהימצאו של השמש בחדרו, והוא הורה לו לגשת אליו, והזהירו לאמור:

"דע לך! כי כל הימים אשר אני חי עלי אדמות, הינך מוזהר ועומד לבל יידע איש מכל אשר ראית כאן" - - -

במשך שנים ארוכות נצר השמש את לשונו, ולא סיפר מאומה מכל אשר ראה בחדר הצדיק באותה הזדמנות נדירה. אזהרת רבו הדהדה באוזניו, והוא נשמר מלגלות את הסוד הגדול, אפילו למשפחתו ולידידיו הטובים ביותר.

כעבור שנים ארוכות, לאחר שהתעלה מרן רבי דוד לגנזי מרומים, התכנסו בני המשפחה וטיפלו בעזבונו אשר הותיר אחריו. בחדרת קודש, התיישבו בני המשפחה ליד השולחן ששימש את מרן רבי דוד בחייו, התבוננו בחפציו האישיים שהוצאו מהארונות, והתרפקו עליהם ברגש של קדושה. הם התרגשו לאחוז בידיהם את סידור האר"י בו היה מתפלל מדי יום; הגביע בו היה מקדש ומבדיל; הטלית והתפילין... וכאשר פתחו את ארונו האישי, והוציאו ביראת הכבוד את החפצים שהיו בו, החסיר ליבם פעימה, ופיהם לא חדל מלמלל בשבחיו של הצדיק המנוח.

באחד המדפים היה קנקן, מלא על גדותיו ב... אפר - - -

שקט של פליאה השתרר בחדר, מבלי שאיש יידע מה ייעודו של קנקן אפר זה, ולמה הוא שימש. התבוננו היטב בקנקן מכל צדדיו, ניסו לבדוק אם משהו מסתתר בתוך האפר, או אולי יש כיתוב נסתר על הקנקן, אך לא עלה בידם אפילו קצה חוט.

רק בחלוף תקופה נוספת, התגלה סודו של קנקן האפר, על ידי שמשו של מרן רבי דוד, שהעיד בפני רבי אבא אביחצירא זצוק"ל (בן דודו ומחותנו של מרן רבי דוד), על דבר המעשה שאירע עמו.

וכה סיפר:

"לפני שנים רבות, הזדמן לי לשהות בחדרו של רבנו, בפעם נדירה ויוצאת מן הכלל, באותם רגעים נעלים שלפני תחילת לימודו. בפינת החדר, נתגלתה לנגד עיני דמותו של רבנו כשהוא שוכב, ועליו מפוזר אפר...

"המראה היה כה מוזר ותמוה, מבהיל ונורא הוד, עד אשר לא ידעתי את נפשי מרוב פליאה ותדהמה. לאחר רגים אחדים, הבחין בי רבנו וקראני אליו, הזהירני באזהרה חמורה, לבל אגלה זאת לאיש כל ימי חייו.

"באותו מעמד, הוסיף רבנו לדבר אלי, וביאר באוזני את פשרה של הנהגתו זאת, ואמר לי: 'בכל יום ויום, מכבדים אותי בני הקהילה בכבוד גדול ורב, ומשבחים אותי בכל מיני תשבחות שבעולם. כל ימי ברחתי מהכבוד, והנה הוא רודף אחרי, ואני אנה אני בא... חרד אני שמא אתפס באותה מלכודת מסוכנת של כבוד... לכן מצאתי לי עצה, ומדי יום לפני תחילת לימודי אני מכסה את עצמי באפר, לשנן ולהחדיר בתודעתי את יום מיתתי... דבר זה, יפה כוחו להמית את גאוותו של אדם, כי מה יתגאה אדם שסופו להיות טמון בעפר'...

"נוכחתי אז לראות" - סיים השמש - "כי ככל שהכבוד רדף אחריו, היה רבנו בורח ממנו בכל כוחותיו, ונזהר ממנו כמפני אש".