הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע בעל התניא ושו"ע הרב כ"ד טבת תקע"ג

הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זי"ע גזע קודש מחצבתו דור שביעי לגדול הדורות המהר"ל מפראג זי"ע. נולד ח"י אלול תק"ה לאביו הרה"ק רבי ברוך מליאזני.

בהגיעו למצות היה כבר בקי בכל חדרי תורה, כעדותו של הג"ר יעקב מפלענצנא זצ"ל בעל "ישועות יעקב" על המדרש, שכתב עליו בפנקס חברא קדישא של קהילת ליאזני באותה תקופה: "... בנתמלא שנת הי"ג וכו', ה"ה החכם המופלג תנא ופליג החתן מוה"ר שניאור זלמן בהרב המופלג מוהר"ב, דין זרע ברוך, זה ינחמנו כי סליק לגבוה בין אסיפת חכמים". בהגיעו לגיל ט"ו דברו בו נכבדות עם אחד מנגידי וחשובי העיר וויטעבסק רבי יהודה ליב סגל.

לאחר נישואיו עלה ונתעלה כאחד הגדולים, ושמו יצא לתהלה כגאון אדיר וחכם מופלא בכל מקצועות התורה אשר כל רז לא אניס ליה.

וכך כתב רבינו בעצמו באגרת להרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע שדבריו בחסידות הם "אמרי פה קדוש רבינו הגדול זללה"ה ובנו נ"ע ממעזריטש".

בי"ט כסלו תקל"ג נסתלק רבו הגדול באניפאלי. בשעת הטהרה ערכו ה"חברא קדישא" תלמידי המגיד גורל על זכות הטהרה, ונפל בחלקו של רבינו לטהר את ראשו, כפי שהיה רשום על גבי הפתק "ראשו כתם פז", וכשהטבילוהו במקוה נענה ואמר: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, לפיכך יניחו את המגיד לטבול בעצמו, וכך הוה שראו שטבל ג' פעמים".

לאחר הסתלקות רבו קיבל עליו מרותו של הרה"ק רבי מנחם מענדיל מויטעבסק זי"ע, עד שעלה רבו זה לאר"י יחד עם רעו וידידו הרה"ק רבי אברהם מקאליסק זי"ע בשנת תקל"ז. בעלותם, ליווה אותם עד מאהליב, ואף היה ברצון קדשו להצטרף אליהם, אלא שחזקה עליו הוראת רבו שיחזור למדינת רייסין, להנהיג את בית החסידים שם.

בשנת תקמ"ו פונה אליו רבו באגרת (שנדפסה בסוף ספה"ק "פרי הארץ") שיקבל על עצמו בפועל את ההנהגה "ולך בכחך זה והושעת את ישראל", ומסיים שם "אהובי ידידי, חזק והתחזק לעצור בעם, כי עשה תעשה ויכול תוכל". או אז החל להנהיג את העם, ועל ידו נתפשטה תורת החסידות ברחבי רוסיא וליטא, תוך כדי מערכה קשה של רדיפות והתנגדות עזה.

בשנת תקע"ב פרצה מלחמת נאפוליון קיסר צרפת עם אלכסנדר קיסר רוסיא. בעל התניא הרבה להעתיר למפלתו של נאפוליון, כשנימוקו עמו, שהראו לו משמים שאם ינצח נפוליון "ירבה העושר בישראל ויורם קרן ישראל, אבל יתפרדו ויתרחקו לבן של ישראל מאביהן שבשמים. ואם ינצח אדונינו אלכסנדר (קיסר רוסיא) אם כי ירבה העוני בישראל ושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו ויתעקדו לבן של ישראל לאביהם שבשמים".

ואכן כשגברה המלחמה וחיל נפוליון התקרב ללאדי, גלה "הרב" גולה אחר גולה, עד כי במוצאי שב"ק פרשת שמות, אור לכ"ד טבת תקע"ג איתקטיר בחד קטירא לחיי עלמא והשיב נשמתו הטהורה ליוצרה בשבתו בכפר פייענא. ומנוחתו כבוד בעיר האדיטש הסמוכה.

אודות הסתלקותו, כותבים בניו הק': "כמה נוראות ונפלאות שנראה ממנו זי"ע באותן הימים שלפני הסתלקותו, לא פסק פומיה מגירסא עד יום מנוחתו, ואחר שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעת צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה במוצאי שב"ק כ"ד טבת תקע"ג בחד קטירא איתקטיר ביה בקוב"ה... אליו נשא את נפשו בשמחה ובטוב לבב כאשר נראה בעליל לכל העומדים שמה אשר נתפלאו ונשתוממו על המראה". זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

לית דין בר נש

כשהיה רבינו הזקן אברך צעיר וגר אצל חותנו בויטבסק, הגה בתורה יומם ולילה עד השעות הקטנות של הלילה היה שוקד על תלמודו בבית המדרש. באותו איזור התגורר לו ה'פריץ', כשבחצרו מסתובבים שני כלבים עזי נפש אוכלי אדם בדרך כלל, בשעה מאוחרת מאוד, כשהאנשים כבר נמים את שנתם, היה משחררם להסתובב ברחובות.

תושבי האיזור כבר ידעו שאוי לו למי שיקלע בדרכם, ונמנעו מלצאת מביתם בשעות אלו.

באחד הלילות, בדיוק כשסיים רבינו את לימודו ושב לביתו, שחרר הפריץ את כלביו, ועוד קודם שהבחין באברך הצעיר שעטו הכלבים לעברו. הפריץ כבר תיאר לעצמו את ההמשך, אך לגודל הפתעתו האברך ממשיך ללכת שליו והכלבים ניגשים והולכים בנחת ליד רגליו, מסתובבים וחוזרים. למחרת ניגש הפריץ לבית חותנו של רבינו ר' יהודה לייב סג"ל, והחל מתעניין אצלו אודות זהותו של האברך השוהה אצלו.

חותנו ר' יהודה לייב נבהל; מי יודע אם לא הכעיס את הפריץ. 'זה רק מה שחסר לו' הרהר לעצמו, והחל להמליץ בעדו: "הוא אדם טוב, בודאי שלא יזיק או יפגע באחד בכוונה תחילה". "הוא אינו אדם", פסק הפריץ. המשיך הרי"ל להגן על חתנו: "מה זאת אומרת? אני מכירו, הוא מאוד עדין". ביאר הפריץ את דבריו: "אילו היה אדם, כלביי היו קורעים אותו זה מכבר לגזרים", סיים את דבריו ופנה לדרכו.