הרה"ק רבי שמואל שינאווער זי"ע בעל 'רמתיים צופים' ח' שבט תרל"ג
אורו של רבינו זרח בשנת תקנ"ו, מעט מאוד ידוע על קורות חייו, רק זאת שבכל ימי חייו הרבה להסתופף בצל הקדושים אשר בארץ המה, בשחר ימיו הסתופף בצל רבי מנחם מנדל מקאסוב בעל ה'אהבת שלום', החוזה מלובלין, ורבי יעקב יצחק מפרשיסחא, היהודי הקדוש.
מגיל תשע עשרה, היה דבוק בדביקות נפלאה בהרה"ק רבי שמחה בונם מפרשיסחא, ושוב לא משה ידו מתחת ידו, רבינו נחשב כמשמשו המובהק, עד שהיה לו חדר מיוחד בבית הרבי, בו היה מתגורר בעת שהותו בפרשיסחא.
באחרית ימיו כאשר סבל רבי בונם בעיניו, התפנה רבינו מכל עיסוקיו, והיה יושב ומקריא לפניו את שיעוריו הרבים, בהזדמנויות אלו, זכה לשמוע רבות מפי קודשו ולטעום מנועם דברותיו, בין היתר זכה אז להקריא באזני הרבי מדי יום מתוך הספר 'תנא דבי אליהו', ועל בסיס שיעורים אלו ופירושי הרבי תוך כדי הלימוד, נתחבר ספרו המיוחד.
לאחר הסתלקות רבי בונם בשנת תקפ"ז, נסע רבינו לרבי מנחם מנדל מקוצק, וחיבה יתירה היתה נודעת לו הימנו, עד שגילה לו מצפונות לבו, כאשר רבינו הזכיר לא אחת את גודל האהבת ישראל שראה מקרוב בהיותו אצל הרבי בקוצק.
לאחר הסתלקות הרבי מקוצק, נקשר בקשר איתן אל ממלא מקומו החידושי הרי"ם, וכמו אצל רבותיו הקודמים שהיו רגילים לגלות באוזניו רזין מסוד אורחותיהם, גם רבו זה היה משוחח עמו ביחידות, ופותח לפניו מאוצרותיו המלאים.
אחר הסתלקות החידושי הרי"ם, המשיך בלהט קודש על אף גילו המבוגר בדרך ההתבטלות שלו, והחל לנסוע אל רבי יצחק מנעשכיז.
זכה רבינו, וספרו רמתיים צופים אשר נתקבל בהערצה רבה מיד כשיצא ממכבש הדפוס, מהוה מקור חשוב ומהימן להרבה מדברי תורתם של כל הצדיקים שרבינו הסתופף בצילם, והעלה על הכתב את אשר שמע מפיהם בדיוק רב.
מנעוריו יגע בתורה תדיר, וישנם תשובות בהלכה אליו מגדולי רבני דורו. שימש כרב בערים, וואלדובא, ברוק, שעדליץ, ולויביטש, ותקופה קצרה בפרשיסחא. בזיווג שני היה לחתנו של רבי אברהם מטשכנוב, אחר נתקבל לאב"ד בעיר נאשלסק.
מאז נסתלק רבי יצחק מנעשכיז, שוב לא נסע רבינו לאדמור"י הדור, מזמן לזמן ביקר בבית חותנו רבי אברהם מטשכנוב, בנאשעלסק עיר מגוריו ישב על התורה ועל העבודה, והתפנה רק מעט מאד לעניני הרבנות בעיר.
כשנשאל מה טעם חדל לנסוע לצדיקי הדור, ענה, "מורי הקדוש מלענטשנא אמר שאחרי הסתלקות רבותיו הקדושים החוזה מלובלין והיהודי הקדוש, משמש אליהו הנביא כמורו. אני לקחתי לי מתורתו של אליהו הנביא, 'תנא דבי אליהו' כמדריכי".
עד לשנות זקנה ושיבה הגיע איש קדוש זה, והמשיך בעבודת הקודש שלו בקדושה ובטהרה, במסירות נפש ותוך הקרבה ממש. יש והוא סובל יסורים הרבה, רגליו נחלשו מאד, עד כי אין בכוחו כמעט לעמוד או ללכת, מחלות רבות פוקדות אותו, אבל הוא חי בעולמות העליונים.
נסתלק ביום ח' בשבט תרל"ג בהיותו כבן שבעים ושבע שנים, בעיר נאשלסק, ושם מנוחתו כבוד. בשנת תרמ"א, נדפס לראשונה ספרו רמתיים צופים עד פרק ז' בתנא דבי אליהו רבא, שאר הכתב יד אבד, וחבל על דאבדין ולא משתכחין.
מדוע לשונם של חז"ל 'קריעת' ים סוף ולא 'בקיעת' ים סוף
למה בדברי חז"ל נקרא "קריעת" ים סוף, ובתורה לא מצינו כי אם לשון "בקיעה" כדכתיב (שמות יד, כא) "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם"?
הרה"ק רבי שמואל משינאווא זצ"ל בספרו רמתיים צופים (מערכת החידושי הרי"ם אות י') הביא בזה הלשון: בפרשת בשלח, אחר השולחן (עריכת הטיש) בבתי גוואי (בביתו) שאלתי אותו (את החידושי הרי"ם) למה בדברי חכמינו ז"ל נקראת קריעת ים סוף, ובתורה לא מצאנו כי אם לשון בקיעה, והשיב שיש דברים הרבה בזה ואינו יכול לומר כי אם רמז מועט".
ואמר, שעל פי הלכה ענין הקריעה הוא דווקא בשני דברים שנתאחו ואחר כך מפריד אותם – נקרא "קריעה", אבל בדבר שהיה אחד בתחילתו אינו נקרא קריעה. ובהלכות שבת מבואר זה לגמרי [ראה שולחן ערוך הרב (ס' שמ סעיף יז): "משום קורע אין איסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטים הרבה. אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמו שכתבתי בסי' שי"ד (סעיף יב), מפני שהעור הוא גוף אחד ולא שייך בו איסור קריעה"]. ובים היה תנאי (=מששת ימי בראשית) שיקרע ויתקדש ה' על ידי זה, כמבואר (שמו"ר כא, ו)... ונמצא המים הם מתחילתו קרעים ולאחר כך נתאחו, לכן נקרא "קריעה".
