הרה"ק רבי מרדכי מקרעמניץ זי"ע י"ג תמוז תק"פ
הרה"ק רבי מרדכי מקרעמניץ זי"ע, נולד בסביבות שנת תקכ"ה, כבן זקונים לאביו הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע ולאמו הרבנית הצדקת מרת רעכיל ע"ה בתו של הרבני התורני רבי משה מכפר הסמוך לעיר שדה לבן.
והוא אחד מחמשה אחים שנטע אביו הקדוש בישראל קדושי עליון זי"ע (שם הגדולים החדש).
ר' מרדכעלע מקרעמניץ כנגד משנה תורה, ונקרא "משנה למלך" מדברי אביו הרה"ק המגיד מזלאטשוב זי"ע. (אור יצחק עמוד צז).
חתן הרה"ק רבי אליעזר מלמד מקולבוסוב וי"א שהיה חתן הרה"ק רבי לייביש גורזיצקער מתלמידי אביו.
נתבקש לשיבה של מעלה לפני כמאתיים שנה - ביום י"ג תמוז שנת תק"פ ומנ"כ בקרעמניץ. על מצבת קבורתו נחקק שנסתלק י"ג תמוז שנת ומ'ר'דכ'י יצ'א ל'פ'נ'י המ'ל'ך.
משל נפלא על הרגשת טעם בעבודת ה'
ר' מרדכי מקרעמניץ, היה אומר משל על החסידים שכבר טעמו טעם מתיקות העבדות בעבודת ה', ואחר כך כאשר יעבור זה, ידמו שבשנים הקודמות כן עתה.
ואמר משל על זה, למי שעושה משקה מעד, והמנהג שמבשלים הדבש הרבה, ובכל פעם טועמים אותו עם הכלי הנקרא טשערפאק, אם עדיין מתוק מאד שופכין לתוכו מים, ומבשלים עוד וטועמים שנית, עד שיעשה כמורגל להיות.
פעם אחת בשל אחד, וטעם כמה פעמים עם הכלי הראשון הנ"ל, ובכל פעם שפך מים, עד שאמרו לו שכבר הכל מים, אמר להם הלא עדיין מתוק יותר מדאי, אמרו לו שוטה מחמת שאתה טועם עם הכלי הראשון שעדיין טעם הראשון בו, לא כן עתה.
גל' ליזענסק
מהו גוי מהוגן?!
אל הרה"ק רבי מרדכי מקרמניץ זיע"א, בנו של הרה"ק המגיד מזלאטשוב זיע"א, היו מהלכים שני חסידים, אחד מהם היה הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א, ויחד עמו אחד מחבריו. בעיצומה של הדרך החל לרדת גשם זלעפות מלווה ברוחות עזות ובקור עצום. כשראו שני החסידים כי מזג האויר החמור מחמיר וזו סכנת נפשות להשאר בדרך הם פנו לחפש לעצמם מקום מחסה.
אחרי כמה דקות מצאו החסידים בית קטן בשולי הדרך. הם פתחו את הדלת ונכנסו לתוכו, אולם כשראו שמצוי שם גוי, הם ביקשו את סליחתו וביקשו לצאת החוצה. אלא שהגוי לא נתן להם להמשיך בדרכם. הגוי התחנן בפניהם כי ישארו בביתו עד יעבור זעם, ואכן הם נענו לבקשתו כשהגוי עומד עליהם ומשרתם בכל צרכם.
לאחר ששהו בביתו של הגוי במשך הלילה, ראו בבוקר שהשמש זרחה והם יכולים לצאת לדרכם. הם הודו לגוי ונפרדו ממנו, החלו שני החברים להתווכח על מהותו של הגוי, כי בעוד שחברו של הרה"ק מפרמישלאן טען שגוי זה ששהינו אצלו הוא 'ערליכער גוי' [- גוי מהוגן], הרי שהרה"ק מפרמישלאן נענה לעומתו ואמר לו שאין הוא גוי מהוגן. לאחר ויכוח ממושך החליטו השניים כי מאחר והם מהלכים אל רבם הרה"ק מקרמניץ, הרי שבבואם אליו יציעו את הויכוח לפניו והוא שיכריע מי הצודק, האם גוי יכול להיות גוי מהוגן.
כאשר באו שניהם אל הרה"ק מקרמניץ, הציעו לפניו את ויכוחם, שבעוד שהחבר טען כי היות והגוי נהג בנו מנהג הכנסת אורחים בצורה נאה ומכובדת ועמד לעזרתנו בשעת צרה, הרי זו ראיה כי הוא גוי מהוגן. אולם הרה"ק מפרמישלאן טען שהרי חז"ל קובעים שהלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, הרי שאם הגוי היה מקיים את ההלכה, היה ניתן לומר עליו שהוא גוי מהוגן, אולם גוי זה שקירב אותנו ונהג בנו כראוי, הרי שאי אפשר לומר שהוא גוי מהוגן, שכן הוא נהג שלא כהלכה. נענה הרה"ק מקרמניץ ואמר כי בוודאי צדקו ונאמנו הרה"ק מפרמישלאן, שגוי זה אינו גוי מהוגן.
***
באחת השנים, בפרשת בלק, שבת אצל הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א אחד הרבנים שלמרות היותו ירא שמים מרבים לא היה תלמיד חכם ולמדן מופלג. מכיון שלא היה שם כהן, ביקש אותו רב לקבל את העליה הראשונה 'במקום כהן'. פנה אליו הרה"ק מפרמישלאן ושאלו: לפני שתעלה על התורה ויקראו (במדבר כב ב): 'וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי', ברצוני לשאלך: האם בלק היה יהודי או גוי.
התפלא הרב על השאלה ואמר: הרי פשוט הוא הדבר שבלק היה גוי ומלך למואב בעת ההוא. המשיך הרה"ק מפרמישלאן ותוהה: אם כך שבלק היה גוי, איך הוא זכה שפרשה שלמה בתורה תקרא על שמו? וכי לא היו יכולים לקרוא לפרשה זו פרשת 'וירא' על שם התיבה הראשונה בפרשה או בכל שם אחר, ומהיכי תיתי שגוי יזכה לכבוד גדול שכזה? כמובן שהרב לא ידע לענות על שאלה זו, ואז נענה הרה"ק מפרמישלאן: אני אומר לך את התירוץ לשאלה זו, ואז פתח וסיפר את הסיפור ואת הכרעת הרה"ק מקרמניץ, ומכאן המשיך ואמר: הלוא בלק מלך מואב ידע שבני ישראל מצווים שלא לפגוע במואב, וכמו שנאמר (דברים ב ט): 'אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה', אם כך, על מה ולמה שכר בלק את בלעם לקלל את בני ישראל כשבלאו הכי בני ישראל לא יכולים לפגוע בו. אלא שבלק היה 'ערליכער גוי', ומכיון שהיה גוי מהוגן רצה לקיים את ההלכה שעשו שונא ליעקב, ומכיון שהיה גוי מהוגן נאה ויאה לו לקבל את שמה של הפרשה.
