הרה"ק רבי מרדכי מנחם מענדל קאליש מסקערנאוויץ זי"ע י"ח אדר א' תרפ"ט
רבינו נולד לאביו הרה"ק רבי שמעון מסקערנאוויץ זי"ע, בימי שבתו בעיר דזילאשין, ונקרא שמו בישראל על שם זקינו הק' -אבי אביו- כ"ק מרן רביה"ק אדמו"ר הצעיר מווארקא זי"ע.
כבר משחר טל ילדותו נודע במידת אהבת ישראל ואהבת חסד שהיו טבועים בקרבו כראוי וכיאות לנצר לרבותינו הקדושים מווארקא זי"ע. בהגיעו לפרקו נשא את בת כ"ק אדמו"ר רבי לוי יצחק מסיראטשין שהיה נכד הרה"ק רבי יעקב אריה מראדזימין זי"ע.
כל ימיו התנהג בהצנע לכת, ואף עמל וטרח לפרנסתו להתפרנס מיגיע כפיו ולא ליהנות מאחרים. לאחר נישואיו התגורר בעיר ווארשא ושמה עסק במסחר, ואף הצליח בה מאוד, ברם את כל הונו חילק תמיד לעניים ולנזקקים ומעולם לא נשאר רכושו אצלו. עד מהרה נתפרסם שמו בקרב יהודי ווארשא, שבחרו בו כפרנס ומינוהו כאחד משבעה טובי העיר הגדולה.
רבים היו היוצאים והנכנסים בביתו, והיו נהנים ממנו עצה ותושיה, המוני עניים וחולים ואנשים קשי יום היו מתאכסנים בצל קורתו והיה רבינו עומד עליהם ומשמשם בגופו. כל הליכות היו בפשטות מופלגת בהצנע ובהסתר, והתרחק מן השררה והרבנות, אמנם מאידך כשבא לעשות טובה ליהודי או לגמול חסד עם הבריות, היה בזה הראש וראשון, והשליך נפשו מנגד לעזור לאחרים ולפעול למען הכלל והפרט בכל מה שאפשר.
לאחר פטירת אביו הרה"ק מסקערנאוויץ זי"ע בשנת תרפ"ז נתנו החסידים עיניהם ברבינו שימלא את מקום קדשו.
חסידים רבים שחרו לפתחו ודבקו בו, ועד מהרה נתפרסם שמו של רבינו כה'אוהב ישראל' מסקערנאוויץ, כך כינוהו בלשון חיבה.
לא ארכו ימיו של רבינו ושקעה שמשו שלא בעונתו, והנהיג את עדתו רק מעט יותר משנתיים ימים עד שנת תרפ"ט, ויצאה נשמתו בטהרה ביום י"ח אדר א' שנת תרפ"ט, ומנו"כ בעיר ווארשא. בתוך צוואתו המלאה ענווה ושפלות רוח, כותב רבינו: הנני מצוה עליכם כי לא יקראו אותי בשם כינוי של רבנות כמו אדמו"ר, מרן, וכדומה, רק בשמי העצמי כמו שקראו אותי עוד בחיי אאמו"ר הרה"צ הק' זצללה"ה זי"ע. גם לבלי לכתוב על הטאוועל (-לוח המצבה) של קברי 'אדמו"ר'.
מסירות נפש ליהודי בליל פסח
פעם אחת בליל פסח כאשר כל יהודי ווארשא כבר הסבו אל שולחן הסדר כבני חורין, התדפק רבינו על דלת ביתו של אחד מעשירי העיר, ופנה אל בעל הבית ואמר לו "הב לי כסף ובא הצטרף אלי להציל נפש מישראל בבית חולים אשר בקצה העיר, שמה שכב חולה אנוש עני, ומאחר שלא היה ביכולתו לשלם דמי אישפוזו השליכוהו הגויים אל הרחוב, וסכנה נשקפת לחייו, בא אתי כי מסוכן הדבר שאדם יחיד ילך בסביבה זו באישון ליל"... נבהלה אשת העשיר ופנתה אל רבינו בלשון תקיפה "כסף יקבל מר כחפצו, הרי קופתינו פתוחה לפניו, אך אני לא אתן לבעלי לעזוב את שלחן הסדר וילך למקום סכנה".
בלית ברירה ניגש רבינו לקופת העשיר והוציא מתוכה סכום גדול ואח"כ פנה לבדו אל בית החולים.
בדרך נתקל בקבוצת גויים פראים שניסו לרצחו נפש, והתחיל לברוח מפניהם מרחוב לרחוב, והגויים אחריו, כשהוא זועק בכל כוחותיו "זכות אבות, זכות אבות" ואכן ניצול מפניהם בדרך נס.
כעבור שנים רבות כאשר סיפר רבינו מעשה זו, התבטא "שזו היתה אחת מהפעמים היחידות שהזדקקתי לזכות אבות".
