הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זיע"א המהר"י כ"ג שבט תרנ"ד
הרה"ק רבי יהושע מבעלזא זצוק"ל נולד בשנת תקפ"ה בעיר בעלזא, לאביו הרה"ק השר שלום מבעלזא זצוק"ל ולאמו הרבנית מלכה ע"ה.
בהגיעו לפרקו (ב' תמוז תקצ"ט) נשא את הרבנית רבקה מרים ע"ה בת הרה"ק ר' שמואל אשכנזי זצוק"ל לאחר שנתאלמן מזוגתו הראשונה (נפטרה כ"ז אדר תרמ"ג) נשא בזיוו"ש את הרבנית שרה מירל ע"ה בת הרה"ק ר' אברהם יהושע העשיל אשכנזי מבאזיליא זצוק"ל (חתן הרה"ק ר' יוסף דוד מאליק זצוק"ל).
עם פטירת אביו הק' בשנת תרט''ו, מילא את מקומו ברבנות העיר בעלזא. נודע במלחמתו הרמה נגד המשכילים ומהרסי הדת. נלב"ע כ"ג שבט תרנ"ד ומנו"כ בבעלזא.
וכי יש ברצונך שכל גויי הארצות,
הפגרים המתים, יקומו ויעמדו לתחייה?
קול נפץ עז הרעיד את הפונדק הקטן שבעיירה. היהודי שעמד על משמרתו ומכר את בקבוקי היין שרף לאיכרים הצמאים עזב במהירות את החבית הגדולה ממנה היה עסוק לדלות ולמזוג את המשקה החריף אל תוך הבקבוקים, ורץ כל עוד נפשו בו אל מקור הרעש. למרבה התדהמה והפחד הוא רואה את אחד הגויים, שתיין מופלג, מהלקוחות הקבועים של הפונדק, שוכב על הקרקע, מפרפר עם ידיו ורגליו ומחרחר נוראות. לצדו של הגוי מונח הבקבוק הריק כשהוא מנופץ, על השולחן צלחת עם מיני מלוחים בהם תיבל את שתייתו, ובהם כפי הנראה נחנק ואיבד את נשימתו עד שנפל וקיבל מכה הגונה בראשו.
הפונדקאי מסתכל על המחזה בהלם רב, אך אינו מאבד את עשתונותיו. הוא ניגש לגוי ומנסה לנער אותו, לדפוק על גבו ולשחרר לו את דרכי הנשימה. אך היה זה כבר לאחר מעשה. ככל הנראה התוצאה של השילוב בין החנק למכה הקשה שקיבל בראשו הייתה קטלנית: הגוי פשט את ידיו ואת רגליו ושכב מת.
למזלו של הפונדקאי לא היו באותה שעה עוד איכרים בפונדק. היה זה בשעת לילה מאוחרת, סמוך לסגירת שערי הפונדק, ורוב ככל האיכרים כבר עזבו את הפונדק, מתנודדים ושיכורים, אל עבר ביתם. רק אותו גוי התעכב מעט, כמעט וסיים אף הוא, עד שהמשקאות החריפים סובבו את ראשו ומבלי משים הוא הקדים קנה לוושט ונחנק למוות.
התעשת הפונדקאי במהירות, רץ אל הדלת וסגרה היטב, הגיף את החלונות, וכיבה את מרבית האורות. כך לא יבואו עתה אורחים לא רצויים שישאלו שאלות מיותרות, כיצד מת לו האיש. אך הפונדקאי ידע היטב שאין זה אלא פתרון לטווח קצר מאוד. אמנם גוי זה היה רגיל לשתות ולהשתכר, מאחר היה בנשף ושב לביתו רק לאחר שעות ארוכות של העדרות, אולם לאחר שיעברו שעות הלילה והוא לא יחזור לביתו, ימהרו לחפשו, והמקום הראשון יהיה כאן בפונדק, המקום אליו רגליו של אותו הגוי מוליכות אותו מדי לילה בלילה.
היהודי לא היה מסוגל אפילו לחשוב את אשר עתיד לקרות. הרי ברור שאם ימצאו את הגוי מונח על רצפת הפונדק מיד יחשדו אותו בהריגתו. אף אחד מהשוטרים, שונאי ישראל המובהקים, לא יסכים להאמין לכך שידו לא הייתה במעל הזה, וכי הגוי שתה לשכרה וכפי הנראה נחנק מבלי משים. בוודאי יחשבו כי קטטה פרצה בין היהודי לבין הגוי, אם בשל דיני ממונות ואם בשל סיבה אחרת, והיהודי הוא זה שהכה את הגוי עד מותו.
עודו מביט בפגר המת השוכב על הרצפה ובקילוח הדם הדק הנוזל מהמכה שקיבל בראשו, והנה מראה הדם מזכיר לו כי הימים סמוכים לחג הפסח, המאפיות עובדות במלוא המרץ בהכנת המצות לחג הפסח, והלא עלילות הדם הם מהחביבות על שונאי ישראל. עתה יבואו ויטענו שהיהודי הרג את הגוי כיון שהוא נזקק לדמו האדום עבור המצות.
מלבד עצם הסכנה המרחפת על ראשו, ידע הפונדקאי היטב כי יש כאן סכנה לכל יהודי העיירה. אם השמועה תצא שאחד היהודים הרג את הגוי, הרי שהגויים המקומיים שרק מחפשים אמתלה להתנכל ליהודים יקפצו על המציאה המפוקפקת ויערכו פוגרום קשה שתוצאותיו הרות אסון לכלל יהודי המקום.
הפחד איים לשתק את מוחו של הפונדקאי האומלל שלא ידע מהיכן נפלה עליו צרה גדולה שכזאת. ככל שניסה היהודי לכלכל את צעדיו ולחשוב מה עליו לעשות לא עלה ברעיונו כל עצה אחרת מלבד לעזוב את הזירה ולנסוע בדחיפות אל הרבי הקדוש רבי יהושע מבעלזא זיע"א שהתגורר בסמוך ולבקש את ברכתו. ידע הפונדקאי היטב כי רק הרבי יוכל לתת לו עצה טוב כיצד לצאת מהתסבוכת הנוראה ולהציל את עצמו ואת כל יהודי העיירה.
למרות שעת הלילה המאוחרת, רתם הפונדקאי את סוסו לעגלה ויצא לדרך במהירות. משהגיע לבעלזא, שח בפני המשמש בקודש כי עניין של פקוח נפש יש לו להשיח בפני הרבי. אין זה סכנה רק עבורו, אלא סכנה עבור כל בני עיירתו, ולפיכך הוא מבקש להכניסו אל הקודש פנימה בדחיפות.
המשמש שהבין כי היהודי אכן זקוק לישועה דחופה הובילו אל חדרו של הרבי שישב ועסק בתורה. הפונדקאי נקש קלות על הדלת, ונכנס אל החדר כשהוא פורץ בבכי עז: רבי, הושיעני, כי בצרה גדולה אנחנו! הפונדקאי סיפר באזני הרבי את הצרה הנוראה שהתרגשה ובאה עליו, כיצד הגוי ששתה לשכרה נחנק ונפל על הרצפה, ובטרם היה סיפק בידו להזעיק עזרה, מת על קרקע הפונדק. עתה, לא יאמינו לו כי הגוי נחנק ונפל אלא יחשדו בו שהוא הרגו, ואולי אף יעלילו כי הרג אותו עבור דם למצות, וסכנה גדולה צפויה לו ולכל בני העיירה.
הרבי האזין בקשב רב לדברי הפונדקאי ועם סיום דבריו נענה ואמר לו: שוב מהרה לביתך, ואת תפילת שחרית אשר עוד מעט מגיע זמן תפילתה, תתפלל בתוך הפונדק בכוונה גדולה. אחר תפילת שמונה עשרה, כשתגיע לסדר נפילת אפיים, תגש אל הגוי המת ואמור את התפילה הנוראה הזו על ידו, ותראה תיכף כי נתקבלה בקשתך וישועתך קרובה לבוא.
הפונדקאי לא הרהר אחר דברי הרבי מבעלזא, אלא שביקש להבין האמנם הוא שומע נכונה את דברי הרבי: האם אכן כוונת הרבי היא לתפילה זו הנאמרת מדי יום ביומו, אשר יש אנשים שמסיבות שונות, צודקות ושאינם צודקות, מחפשים אמתלאות שלא לאמרה? משהנהן לו הרבי בראשו, כי אכן לתפילה זו כוונתו, המשיך הפונדקאי ושאל: האם עלי לעשות דבר מה בתפילה זו, או לאמרה באופן מסוים? האיר הרבי את פניו ואמר לפונדקאי המשתומם: דייך אם תאמר תפילה זו מילה במילה, במתינות וכמונה מעות, בכוונה פשוטה ונכונה, ותיכף ומיד תוושע בדבר ישועה ורחמים.
בהתרגשות רבה הודה הפונדקאי לרבי, עלה תיכף ומיד על העגלה ונסע חזרה לעיירתו. הוא נכנס לפונדק, הכין עצמו כדבעי לתפילה, הפריש כמה מטבעות לצדקה, התעטף בטלית והתעטר בתפילין והחל להתפלל מעומקא דליבא. לאחר תפילת שמונה עשרה, הגיע הרגע המיוחל, הוא ניגש סמוך לגוי ששכב מוטל מת, והחל לומר על ידו את תפילת נפילת אפיים בדחילו ורחימו, קולו עלה והתנשא וחצב להבות אש, עיניו נזלו דמעות כמים, והוא מכוון בכל מילה.
היהודי לא ראה כל שינוי ומאומה לא אירע אצל הגוי, אך הוא התחזק באמונתו וסיים את התפילה. אחרי שהסיר את הטלית וחלץ את התפילין, ניגש היהודי לדלת אחורית, דרכה הוא היה נכנס ויוצא, ופתחה. ברגע זה אירע הבלתי יאומן: הגוי המת התנער, כאילו קם משינה עמוקה, הוא נעמד מלוא קומתו, והחל ללכת אל עבר הדלת. הפונדקאי כמעט והתעלף למראה המחזה הבלתי ייאמן: המת קם לתחייה! כאבן שאין לה הופכין היה, והנה המת הולך כאחד האדם.
הפונדקאי עוד הספיק להביט אל עבר פניו של הגוי, והוא ראה כי הם נראות כשל בר מינן. עיניו היו מזוגגות וחסרות חיות, פיו היה מעוות בצורה משונה. הוא הלך בגמלוניות, כאילו אדי היין עדיין מערפלים את מוחו. הגוי התקדם אל עבר הדלת, והפונדקאי מיהר ופינה לו מקום לעבור. הוא יוצא מהפונדק והפונדקאי רואה כי רגליו של הגוי מוליכות אותו אל עבר ביתו. בזהירות רבה הוא עקב אחריו ממרחק רב, ראה אותו הולך ומגיע עד דלת ביתו, עוד הספיק לשמוע את חריקת דלת הבית כשהיא נפתחת, והוא שומע את הגוי נופל ארצה בתוך ביתו. היהודי מיהר להסתלק מהאזור, וחזר אל הפונדק.
כעבור כמה שעות נפוצה הידיעה בעיירה כי גוי פלוני מת בתוך ביתו והרופא המקומי קבע כי הוא מת כתוצאה ממכה שקיבל כשנפל בתוך ביתו. שיכור היה ולכן מעד ונפל בתוך ביתו.
היהודי הסתיר את שמחתו הגדולה כדי שלא לעורר כל חשד כי הוא קשור לעניין זה, ומיהר לעלות שוב על העגלה בדרכו אל הרה"ק מבעלזא, להודות לו על הישועה השמיימית שפעל עבורו על ידי סגולה זו של אמירת סדר נפילת אפיים בסמוך אל הגוי המת. המשמש בקודש שכבר זיהה את היהודי מביקורו הקודם באישון לילה התפלא על בואו שוב, אולם הפונדקאי הסביר לו כי אכן זכה ונושע למעלה מדרך הטבע ועתה יש ברצונו להכנס אצל הרבי ולספר תהלות ה'.
מרוב התרגשות שכח הפונדקאי לספר לרבי את כל התרחשות הסיפור, מעשה שהיה כיצד היה. יתכן שהוא תיאר לעצמו שהרבי שעיניו צופיות מסוף העולם ועד סופו בוודאי ראה את כל השתלשלות העניינים, אך את שאלתו הוא לא יכול היה לכלוא בליבו: ילמדנו רבינו הקדוש, אם סגולות כה גדולות וחשובות יש בתפילת נפילת אפיים, עד כדי כך שהיא מסוגלת להחיות מתים, לפעול ישועות ולעשות נפלאות גדולות, כיצד יתכן שיש רבים, מהם חסידים ואנשי מעשה, המחפשים תירוצים בכדי לא לאמרה, נתלים הם באילנות גדולים ועושים כל טצדקי בכדי להפטר מאמירתה?!
חייך הרבי ואמר לו בנעימה ובדרך צחות: וכי יש ברצונך שכל גויי הארצות, הפגרים המתים, יקומו ויעמדו לתחייה?
