הגה"ק רבי יהודה אסאד זי"ע אב"ד סארדאהלי - בעל 'שו"ת מהרי"א' ו'יהודה יעלה' כ"ג סיון תרכ"ו
הרה"ק רבי יהודה אסאד נולד בעיר אסוד שבהונגריה בשנת תקנ"ד.
הוא למד בישיבתו של מהר"ם בנעט, גדול רבני מורביה (צ'כיה), ובהמשך שימש כדיין בעיר סרדהֵל (סערדאהעלי; כיום – דונאיסקה סטרדה, דרום סלובקיה). העיר שכנה במחוז פרשבורג (היום ברטיסלבה), והתקיימה בה קהילה גדולה וחשובה במשך מאות שנים, עד השואה הארורה בה נרצחו כל יהודיה שהיוו כמחצית מתושבי העיר. מאוחר יותר שימש רבנו במשך כמה שנים כרב בכמה עיירות, ובשנת תרי"ד שב לסרדהל ושימש כרבהּ במשך כשתים עשרה שנה, עד לפטירתו בשנת תרכ"ו, לפני קנ"א שנים. הוא הקים בה ישיבה גדולה והפך את העיר לתל תלפיות, עד שסרדהל נחשבה מהקהילות החשובות בהונגריה.
בין השאר היה רבנו מגדולי המשיבים בדורו, והשיב אלפי תשובות גדושות חריפות ובקיאות יוצאות-מהכלל לשואלים מקרוב ומרחוק. רבנו שמר העתקים של חלק מתשובותיו, ומהם הכין לדפוס בנו וממלא מקומו, רבי אהרן שמואל אסאד (תק"ץ-תרס"ה), ששימש כרב העיר במשך ל"ט שנים, את שו"ת מהרי"א 'יהודה יעלה'.
רבינו נתבקש לישיבה של מעלה ביום כ"ג סיון תרכ"ו.
טעימה מכוס הדמעות
סיפר מרן [רבי שמואל רוזנברג מאונסדורף] ז"ל דבר נפלא, כי בעת שבא על כור הבחינה בימי בחרותו נסע להגאון הצדיק רבי יודא אסאד ז"ל לקבל ברכתו. ופתח הגאון את הארגז ונטל מתוכה כוס מלא, וממנו נתן לטעום לו, ומי שטעם מכוס זה ניצל מידם.
ואמר מרן ז"ל שהכוס היה מלא דמעות של בכי, אשר שפך הצדיק עת אמירת תיקון חצות, ונתן אז הכוס על הארץ והדמעות נשפכו לתוכה, ומדמעות כשרות אלו עמד רווח והצלה ליהודים.
תולדות שמואל עמ' מג
מליצה בדרך צחות למניחים חיי עולם
וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (פר' עקב יא, יד).
בגמ' ברכות (לה, ב) מחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י, דר"י ס"ל הנהג מנהג דרך ארץ, והיינו שלא ס"ל דמש"כ "לא ימוש" הוא כפשוטו, אך גם ללמוד וגם לעסוק במסחר וכדו', ורשב"י פליג וס"ל דבזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום אז נאמר: ואספת דגנך, אבל אם עושים רצונו של מקום אזי יכולים לעסוק כל היום בתורה ומתקיים בהו ועמדו זרים ורעו צאנכם, שמלאכתם נעשית ע"י אחרים ע"ש בגמ'.
וע"ש במהרש"א שהקשה דאיך אפשר לומר לדעת רשב"י דהקרא דכאן איירי כשאין עושים רצונו של מקום והרי כתיב כאן מפורש: והי' אם שמוע וגו' וא"כ איירי הקרא כאן בזמן שעושים רצונו של מקום.
בקובץ מגד ירחים (שנה א קו' ב עמ' י"ב) הביא בשם הג"ר יהודה אסאד זצ"ל שפירש כאן בדרך צחות ביישוב קושית המהרש"א הנ"ל, דהרי בקרא דכאן כתיב והיה אם שמוע וגו' ואיך אפשר לפרש הקרא באין עושים רצונו של מקום.
וביאר, כי דרך ההמון מניחים עסקיהם הנחוצים והולכים למקומות מושב ליצים וכדו' וסומכים על המשרתים שלהם שהם יסדרו עבורם עניני המסחר כראוי, אך כשמגיע הזמן ללכת לביהכנ"ס וכדו' אומרים - אין אנו יכולים כעת ללכת כיון שאנו חייבים לסדר עניני העסקים לבד, שאין אנו יכולים לסמוך על אחרים, וזה הפי': כשעושים רצונו של מקום, היינו כשבא העת לעשות רצונו של מקום, להתפלל וכדו', אז אומרים: ואספת דגנך, מוכרח אני בעצמי לאסוף הדגן, אבל כשלא עושים רצונו של מקום, לעניני ליצנות וכדו' אז סומכים על אחרים ומתקיים בהם אז: ועמדו זרים וגו' עכ"ד ודפח"ח.
