הגאון רבי מאיר שמחה הכהן זצ"ל מדווינסק בעל 'אור שמח' ו'משך חכמה' ד' אלול תרפ"ו
נולד בשנת תר"ג בעיר בלטרימנץ פלך ווילנא לאביו רבי שמשון קלונימוס. אביו היה למדן גדול ומרביץ תורה.
התפרסם כגאון מצעירותו. אחרי חתונתו ישב בביאליסטוק אצל חמיו. אשתו פרנסה אותו במסחר והוא ישב ועסק בתורה שנים רבות.
בשנת תרמ"ח נפטר הגאון רבי ראובן הלוי דינבורגר אב בית דין של דווינסק, ורבי מאיר שמחה נתמנה לממלא מקומו והפך לרבה של דווינסק.
כארבעים שנה שימש כרב העיר דווינסק. רבי מאיר שמחה חי בדוחק ולא רצה ליהנות משל אחרים. פעם החליטו ראשי הקהילה להוסיף על משכורתו, והוא התנגד לכך באומרו שבמשכורתו הקבועה יש לו די מחסורו, וסירב לקבל שום הוספה.
בשנת תרס"ב, כארבע עשרה שנים לאחר שנתמנה לרב בדווינסק, החל בהדפסת ספרו הגדול "אור שמח" על הרמב"ם. שלושה חלקים יצאו בחייו בוורשא, והחלק האחרון נדפס לאחר פטירתו בעיר ריגא על ידי רבי מנחם מנדל ז'ק, אב בית הדין של ריגא, שהוציא לאור גם את הספר "משך חכמה" על התורה שנה לאחר פטירתו של רבי מאיר שמחה.
רבי מאיר שמחה היה נערץ בקרב קהל עדתו ובקרב אנשי העיר דווינסק.
בשנת תרפ"ו נפטרה אשתו הרבנית חיה. מספרים שרבי מאיר שמחה התכופף כלפי ארונה ואמר: "חיה חיה, אל תדאגי, עוד בשנה זו אבוא אליך". ואמנם באותה שנה נתבקש לישיבה של מעלה ביום ד' באלול תרפ"ו.
תחיית המתית בכח אמונה התמימה בנביא
הגה"ק ה'משך חכמה' זיע"א כתב דברים נפלאים אודות 'אמונת חכמים', בביאור הפטרת פרשת וירא אודות מעשה השונמית, ששלח אלישע את נעשו ואמר לו 'ושמת משענתי' (מלכים ב' ד כט), כתב וזה לשונו: הענין מבואר, דאלישע היה סבור דיחיה מת בשביל זכות הספקתו, וזה שאמר 'ושמת משענתי על פני הנער', זכות שהשונמית היתה משענת להנביא במעון ומזונות. אבל אינו כן, רק עיקר תחיית המת היה באמונתה התמימה בהנביא, ובשביל האמונה צַדִּיק יְחַיֶּה אֶת בְּנָהּ. לכן על ידי גחזי, שלא האמינה בו, שידעה כמדרשם (ברכות י:) 'הוא קדוש ואין משרתיו קדוש', וכן אמרה 'חי ה' וכו' אם אעזבך' (פסוק ל), לכן לא החיה הנער, אבל אלישע שהאמינה בו הוא החיה הנער. לכן לנסות גודל אמונתה בהנביא אלישע, עשה ה' יתברך שהעלים ממנו, והוא שלח לשאול 'השלום לילד' (פסוק כו), ובכל זאת האמינה בו, ולא נפל מלבבה שום חסרון אמונה בהנביא, כי הבן אשר נתן לה יהיה בן קימא וחיה יחיה, לכן בזכות זה החיה בנה. ולכן לא נאמר 'וישמע ה' בקול אלישע' כמו שכתוב באליהו (מלכים א' יז כב).
הציות לדברי חכמים
ויש להוסיף על כך, עוד הסבר נפלא בעניין חובת הציות לדברי חכמים, מה שכתב לבאר בספר 'משך חכמה' בפרשת שופטים (דברים יז יא) על הפסוק 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל', וזה לשונו: ראיתי לברר בזה דעת הרמב"ם בשרשיו, דעל כל דבר מדברי חכמים הוא עובר ב'לא תסור'. והרמב"ן האריך בעוצם פלפולו לדחות זה מראיות רבות, עצמו מספור. וכללי השגתו, דאם כן היה ראוי להחמיר בספיקן, וביטול דרבנן מפני דאורייתא, ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא בתערובת. והאריך למאוד בענינים אלו וחידש בהם שיטה אחרת. ואנכי עפר ואפר תחת רגליו, אומר כי לשיקול דעתי האמת כדברי הרמב"ם. והעיקר הוא זה כי התורה רצתה אשר מלבד עניינים הנצחיים והקיימים לעד, יתחדש עניינים, סייגים, ואזהרות, וחומרות, אשר יהיו זמניים, היינו שיהיה ביד החכמים להוסיף על פי גדרים הנמסר להם [שבאופנים אלו ניתן להם רשות]. ואם יעמוד בית דין אחר גדול בחכמה ובמנין ובהסכם כלל ישראל כפי הגדרים שיש בזה, הרשות בידם לבטל. ולמען שלא ימצא איש אחד לאמר אני הרואה ואינני כפוף לחכמי ישראל, נתנה תורה גדר 'לא תסור' וכו', שאם לא כן יהיה התורה מסורה ביד כל אחד, ויעשו אגודות אגודות, ויתפרד הקשר הכללי, מה שמתנגד לרצון השם, שיהיה עם אחד לשמוע לחכמים. ואם לא ישמעו עוברים ב'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל'. ואם כן המצוה דוקא לשמוע מה שיאמרו.
(ספיר ויהלום פר' בשלח ע"ח - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
אין לשנוא שום יהודי
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים (כי תצא כב, ד).
בפר' משפטים (כג, ה) כתיב "כי תראה חמור שונאך", ולמה שינה כאן הכתוב ואמר "חמור אחיך".
וי"ל, כי בעצם אין לשנוא שום יהודי, אלא שבגמרא (פסחים קיג:) העמידו פסוק זה במי שמצוה לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה.
על כן אתי שפיר, כי בפרשת משפטים מיד אחר קבלת התורה, היו כל בני ישראל צדיקים, על כן אם ראה אדם בחברו דבר ערוה והוכיחו ולא קיבל תוכחתו, מצוה לשנאותו. משא"כ בפרשת כי תצא, אחרי חטא העגל, שם נאמר 'אחיך', כי כולם כבר חטאו. ואם ראית בחברך דבר ערוה אין לך לשנאותו, אלא קשוט עצמך תחילה.
