מבאר שהקב"ה רצה שיהיה תמיד יחוד תפארת ומלכות
לפנינו רבי שמעון מבאר שהקב"ה רצה שיהיה תמיד יחוד תפארת ומלכות, ולכן בני ישראל ע"י שירתם על הבאר גרמו לייחודם. ומבאר עוד שהבאר הוציאה י"ג נחלי מים אל השבטים. ומבאר עוד, שאם רוצים לעורר שפע עליון מלמעלה, ע"י מצווה במעשה או בדיבור צריכים לעשותם כראוי. ומבאר את ההבדל בין העושה הכנה לתפילה ומתפלל בפשטות, שממשיך השפעה מועטת, לבין העושה בסודם של דברים, שמשפיע שפע לכל הספירות העליונות והעולמות התחתונים.
דקדוקים בפסוק
'וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יהו"ה לְמֹשֶׁה אֱסוֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם' (במדבר כא טז). שאל רבי שמעון, הרי מה שכתוב 'הִוא הַבְּאֵר' עם ו', משמעותו לשון זכר, ואם כן למה 'הִיא הַבְּאֵר' עם י' קָרֵינָן - קוראים, שמשמעותו לשון נקבה. ועוד קשה, מַאי שְׁנָא בְּקַדְמִיתָא - מה שונה בתחילת הפסוק שכתוב 'וּמִשָּׁם בְּאֵרָה', שהוא לשון נקבה, וְהַשְׁתָּא - ועכשיו כתוב 'בְּאֵר', שהוא לשון זכר.
רבי שמעון מתרץ את הדקדוקים בפסוק 'וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר'.
המלכות נקראת על שם תפארת בשעת הייחוד
ומתרץ, אֶלָּא בְּקַדְמִיתָא - בתחילת הפסוק שכתוב 'בְּאֵרָה', שהוא לשון נקבה, היינו משום שהיתה נוּקְבָּא בִּלְחוֹדָהָא - הנקבה שהיא המלכות לבדה ללא ייחוד עם תפארת שהוא הזכר, ולכן הוסיף לתיבת באר אות ה' הרומז על מלכות. וְהַשְׁתָּא דְּקָאָמַר - ועכשיו שאמר 'הִוא', וקוראים 'הִיא', משמעו על כְּלָלָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא - התכללות של זכר עם הנקבה, דהיינו שהתייחדו תפארת עם מלכות, ולכך כתוב 'הוא' בלשון זכר ונקרא 'היא' בלשון נקבה, וזהו גם כן הטעם דאִקְרֵי - שנקרא 'בְּאֵר', שהוא לשון זכר הרומז על תפארת. והטעם שלא נרמז המלכות, אפילו שבתיבת 'הִוא' רמז תפארת ומלכות, שהרי וּבַאֲתָר דְּאִשְׁתְּכַח דְּכַר - במקום שנמצא שם הזכר שהוא תפארת, אֲפִילּוּ אם יש שם מאה) מִלָּה נוּקְבָּא - דבר של נקבה, שהוא מלכות, דְּכַר קָרֵינָן לְכֹלָּא - לכולם אפילו לנקבה שהוא מלכות, קוראים בשם הזכר שהוא תפארת. ובזה מתורץ שני השאלות, שהואיל שהתייחדו עתה תפארת ומלכות, כתב 'הוא' הרומז על תפארת, וקוראים 'היא' לרמז שנכללת בו המלכות. ומטעם זה קודם הייחוד כתוב 'בארה', הרומז על מלכות לבדה, אבל עתה כתוב 'באר', שגם המלכות נכללת בתפארת.
