הדיבור הרע מעורר את החיצונים
ומתחיל לפרש הכתוב 'לא תקלל חרש'.
הדיבור הרע מעורר את החיצונים
תָּא חֲזֵי - בוא ראה, מַאן דְּלָיֵיט לְחַבְרֵיהּ - מי שמקלל את חבירו, אפילו אינו חרש, וְאִיהוּ - וחבירו עומד קַמֵּיהּ - לפניו, וְאַכְסִיף לֵיהּ - ומבייש אותו על ידי קללתו, הרי זה כְּאִלּוּ אוֹשִׁיד דָּמֵיהּ - שפך את דמו, וְהָא אוֹקִימְנָא - והרי ביארוהו חז"ל (ראה ב"מ נח:).
וְהַאי קְרָא - ופסוק זה 'לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ', אינו באופן שמבייש את חבירו, אלא מתפרש דְּלָאו חַבְרֵיהּ עִמֵּיהּ - שאין חבירו עמו, וְהוּא לָיֵיט לֵיהּ - והוא מקלל אותו, שבזה נחשב חבירו 'חרש', משום שאינו שומע את חבירו שקיללו. ואף על פי שאינו שופך את דמו אסור לקללו, כי הַהִיא מִלָּה סַלְּקָא - אותו דיבור של הקללה עולה למעלה.
ומבאר איך עולה הדיבור למעלה, דְּלֵית לָךְ מִלָּה וּמִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ - שהרי אין לך דיבור ודיבור שמוציא אדם מפיו, דְּלָא אִית לֵיהּ קָלָא - שאין לו קול, הַהוּא קָלָא סָלִיק לְעֵילָּא - אותו הקול של הדיבור הרע עולה למעלה, וְכַמָּה קַסְטְרִין מִתְחַבְּרָן עִמֵּיהּ דְּהַהוּא קָלָא - והרבה מלאכי חבלה מתחברים עם אותו הקול, עַד דְּסַלְקָא וְאִתְעַר - שעולה ומעורר אֲתַר דִּתְהוֹמָא רַבָּא - מקום התהום הגדול, ששם משכן החיצונים, כְּמָה דְאוֹקְמוּהָ - כמו שביארו ענין זה שהדיבור הרע עולה למקום החיצונים (ח"ב פקודי רסה.), וְכַמָּה - והרבה חיצונים מִתְעָרִין עֲלֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ - מתעוררים על אותו האדם שקילל את חבירו לעשות בו שפטים. וַוי לְמַאן דְּאַפִּיק מִלָּה בִּישָׁא מִפּוּמֵיהּ - אוי למי שהוציא דיבור רע מפיו, וְהָא אוֹקְמוּהָ - והרי ביארו גודל הרעות המעוררים על האדם המוציא דיבור רע מפיו (זוהר ח"ג תזריע מו:).
