בקברי צדיקים אין חשש 'ודורש אל המתים'

מַר ושאל רַבִּי יֵיסָא לרבי חזקיה, בְּשַׁעֲתָּא דְּאִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא, אֲמַאי אַזְלִינָן לְגַבֵּיהוֹן דְּמֵתַיָּיא - בשעה שהעולם נצרך למטר, למה אנו הולכים אצל המתים כדי שיבקשו עלינו רחמים, וְהָא כְּתִיב - והרי כתוב (דברים יח יא) 'וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים', שאסור לשאול את מבוקשו מן המת, וְאָסִיר - ואם כן אסור ללכת אל המתים כדי שיעוררו רחמים עלינו שירד הגשם. אָמַר לֵיהּ רבי חזקיה לרבי ייסא והשיב לו, עַד כְּעָן לָא חֲמֵיתָא גַדְפָא דְּצִפְּרָא דְּעֵדֶן - עד עתה לא ראית את הכנף של צפור העדן, שהיא בחינתו של רבי שמעון בר יוחאי, כי רבי ייסא לא היה בקי בסודות התורה, כי האיסור של 'וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' על פי סוד, הוא רק אם דורש 'אֶל הַמֵּתִים' דַּיְיקָא - דווקא, דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא דְּאִינּוּן מֵעַמִּין - שהם רשעי העולם שהם מאומות העולם, דְּאִשְׁתְּכָחוּ תָּדִיר מֵתִים - שהם נמצאים תמיד כמתים, כי אפילו בחייהם הם בבחינת מתים. אֲבָל המתים של יִשְׂרָאֵל, וְאִינּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט - והם צדיקי אמת, הרי שְׁלֹמֹה המלך קְרָא עֲלַיְיהוּ - אמר עליהם את הפסוק 'וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ' (קהלת ד ב), והלשון 'שכבר מתו' משמע שהיו מתים בְּזִמְנָא אַחֲרָא וְלָא הַשְׁתָּא - בזמן אחר כשהיו בעולם הזה ולא עכשיו כשהם בעולם האמת. ומפרש, כי על הימים שהיו בעולם הזה נאמר 'שֶׁכְּבָר מֵתוּ', כיון שלא חיו בו חיים נצחיים ואמיתיים של העולם העליון, אבל וְהַשְׁתָּא אִינּוּן חַיִּין - ועכשיו שהם בעולם האמת הם חיים לנצח. נמצא, כי הצדיקים אינם נקראים 'מתים', אלא 'חיים' כיון שלאחר פטירתם הם זוכים לחיים נצחיים, ולא נכללו בכלל אזהרת הכתוב 'ודורש אל המתים', ומותר ללכת על קבריהם לבקש מהם שיעוררו רחמים על הגשמים.