תַּכְלִית שִׁבְעִים נִתְלָה עַל חֲמִשִׁים

בפיוט ל"שבת זכור" איתא: זָכוֹר תָּבַע לְהָפֵר חֻמָּשִׁים (=זכור את המן הרשע שביקש להשמיד ולהרוג את ישראל ועל ידי זה תבטל התורה), תְּמִימָה (=שנה תמימה) קָצַב לְכַלּוֹת חֲמֻשִׁים (=להרוג את בני ישראל שיצאו ממצרים חמושים), תַּכְלִית שִׁבְעִים נִתְלָה עַל חֲמִשִׁים. 

ובביאור תיבות אלו "תכלית שבעים נתלה על חמשים", כתב הג"ר יעקב עמדין ז"ל בסידורו, דרצונו לומר: "בסוף שבעים ימים, שהרי איגרות ראשונות נכתבו בי"ג ניסן והשניות בכ"ג סיון, נתלה על עץ גבוה חמשים אמה". אולם כבר תמהו רבים בדבריהם, שהרי המן נתלה מיד לאחר ג' ימים מעת כתיבת האיגרות, כמבואר בגמרא (מגילה טז, א) שנתלה בט"ז בניסן, ואיך שייך לומר שרק ל"תכלית שבעים" נתלה המן?

וכמה פירושים אחרים נאמרו בכוונת הפיוט:

א) יש שפירשו על פי מה שהביא מהר"ש אלקבץ זי"ע בספרו "מנות הלוי" על הפסוק (לעיל ג, ב) וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי "כן" צוה לו המלך, וזה לשונו: מצאתי כתוב, כי "כן" צוה לו המלך, לא היתה שררתו של המן אלא שבעים יום, מנין "כן". עד כאן. ומעתה יתפרש כוונת הפייט כך: "תכלית שבעים" – אחרי שבעים ימים לשררתו של המן, "נתלה על חמשים".

ב) ויש שפירשו שכוונת הפיוט לענין אחר, וזה על פי מה דאיתא במדרש (במדב"ר יד, יא): "אמר רבי פינחס, שני אויבים לא נאררו (=נתקללו ונענשו) עד שהשלים עליהם שבעים פסוקים, הנחש, והמן הרשע. הנחש – מ"בראשית" (בראשית א, א) עד "ארור אתה מכל הבהמה" (שם ג, יד) שבעים פסוקים, המן – מ"אחר הדברים האלה גדל המלך" (לעיל ג, א) עד "ויתלו את המן" (להלן ז, י) שבעים פסוקים. לתכלית שבעים נתלה על חמשים". הנה לנו שלשון הפיוט מפורש להדיא במדרש, וביאורו בצדו, דרצונו לומר: "לתכלית שבעים" – אחר שבעים פסוקים מעת שהחלה גדולתו, "נתלה על חמשים".

ג) ויש שפירשו כוונת הפיוט באופן פשוט, דרצונו לומר: "תכלית שבעים" – אחר כלות שבעים שנה של גלות בבל, אז "נתלה על חמשים".