משה רבינו בחר את מכת הארבה
וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וגו' (י, ב).
חידוש נפלא אומר מרנא החתם סופר, וכתב בלשון "לולי דמסתפינא" שהקב"ה לא אמר למשה רבינו ע"ה שיתרה בפרעה על מכת הארבה, אלא נתן לו הכח להעניש לפרעה ולמצרים באיזה עונש שיבחר, והקב"ה העושה רצון יראיו יקיים את אשר יגזור עבדו הנאמן, וזהו שאמר במכה זו (שם, ב) "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך", להעביר לדורות הבאים גודל מפעלות הצדיקים הגוזרים במאמר פיהם והקדוש ברוך הוא מקיים עכ"ד.
בקול שמחה להרה"ק רבי בונם מפשיסחא זצ"ל כתב זאת בדרך מוחלט, שהקב"ה אמר למשה רבינו שיברור למצרים מכה כפי הבנתו, והוא יקיים את דבריו לעונשם במכה אשר יבחר. והוסיף לבאר הטעם, כדי שלא יאמרו המצרים שהיו ראויים לאלו המכות מששת ימי בראשית אלא באו עליהם כעונש לשעבוד שהקשו על בני ישראל, ועתה כשיראו שמנהיגם של ישראל בורר להם מכה יוכל לעין כל, שרשעותם גרמה להם כל המכות.
ומשה רבינו לרוב חכמתו בחר להם מכת ארבה דייקא, כנגד מה שאמרו (שם א, י) "פן ירבה" והקשו ידם על בני ישראל כדי להמעיטם, והשי"ת הבטיח לאברהם אבינו ע"ה (בראשית כב, יז) "ארבה את זרעך", ולעומת רוב רשעותם רימז להם במכת ה"ארבה" כי לא יכלו לריבוי העם.
אף הרה"ק רבי אלעזר מריישא זצ"ל בספרו משנה למלך כתב כיוצא בזה, והוסיף בזה נופך, דבזה יובן מדוע דווקא במכת ארבה כתיב (פסוק טז) "וימהר פרעה" וביקש (פסוק יז) "ויסר מעלי רק את המוות הזה" שלא מצינו כן אצל שאר מכות, כי הרשעים אינם יכולים לראות איך שצדיקים נשפעים במידת החסד, וכאן שראה פרעה את משה רבינו שבחר לעצמו איזה מכה יבוא עליהם היה לו הדבר בכל רגע קשה כמוות, ולכן "וימהר פרעה" עכ"ד ודפח"ח.
