לעלות לרגל ב'רגל' (=ברגליים) ממש
שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה (כג, יד).
מסופר על הרה"ק בעל הלב שמחה מגור זצ"ל: בשנים הראשונות להנהגתו נהג רבינו לצעוד רגל ביום טוב ראשון של סוכות, אל הכותל המערבי בלווית כל הקהל.
בשנים המאוחרות יותר, כשגברה חולשתו, היה נוסע ביום הראשון של חול המועד ברכב, אולם גם אז, למרבה חביבות המצוה הקפיד לרדת מן הרכב בעוד כברת דרך, ולעלות משם ועד הכותל רגלי, והיה אומר הלא המצוה היא לעלות ברגליו, שכך שנינו (חגיגה ב א) הכל חייבין בראיה חוץ וכו' ומי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן הראי'.
[וראה ברבינו בחיי (כאן) וז"ל: "...למה נאמר רגלים בלשון רגלים, פרט לבעלי קבין, להוציא את החיגר והסומא ואת החולה והזקן והקטן שאין יכולין לעלות ברגליהם. ובמדרש: (פסיקתא זוטרתא פסוק יז) "שלש פעמים", "שלש רגלים", ולהלן הוא אומר: (ישעיה כו, ו) "תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים", אזהרה לישראל שלא יעלו אלא ברגליהם, וכן הכתוב אומר: (שיר השירים ז, ב) "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" עכ"ל].
