המקובל ששכח מהכוונה הפשוטה
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (כה, א). וברש"י לי לשמי.
י"ל, עפ"י מה שמספרים, שהיו שני אחים, אחד 'מקובל' גדול, והשני היה איש פשוט. פעם אחת נפגשו ממחרת הפסח, שאל האח הפשוט את אחיו המקובל, איך ערכת את הסדר, השיב לו המקובל ופירט לו בהרחבה כוונותיו שכיוון בעת עריכת הסדר, בעת לבישת הקיטל ועריכת הקערה וכו'. כאשר גמר את דבריו שאל את אחיו, ומה היו מחשבותיך וכוונותיך בעת עריכת הסדר, השיב לו האח בתום לבבו: "אין לי עסק בנסתרות לכוון כוונות עמוקות וסודות האריז"ל, אולם כיוונתי בפשיטות שהשי"ת צווני לעשות כל המצוות הללו בליל חג הפסח, ואני עושה רצונו יתברך שמו לעשות נחת רוח לפניו".
כאשר שמע זאת אחיו המקובל ספק כפיו בצער ונאנח בקול גדול, אוי לי וי לי, הלא את העיקר שכחתי לכוון לעשות רצונו יתברך, שזהו עיקר הכוונה שצריכין לכוון.
ובזה י"ל, מה שכתב רש"י "ויקחו לי תרומה – לי לשמי", היינו שראשית מחשבותיהם של ישראל בעת נתינת התרומה לנדבת המשכן תהיה לשם השי"ת משום שכך ציוה ה' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ואח"כ אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" היינו כל איש כפי מה שמשער בלבו לכוון על פי קבלה וסוד יותר מהציווי, אבל זהו דווקא אחר הכוונה של "לי לשמי" שעושה לשם השי"ת.
