האם יש מי שחושש לפדות בכור בן לוי מספק
וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה וגו' (יח, טז).
כתב בשאילת יעב"ץ (ח"א סימן קנה) שבן לויה יש לפדותו עכשיו מספק, כיון שאינם לוים ודאים, ומאי שנא מכל ספיקא דאורייתא. שכל מה שאפשר לתקן מתקנינן לצאת ידי ספק בכל טצדקי דאיכא למעבד, [אבל בן הכהן אינו נפדה גם בזמן הזה. שלא יבוא להקל בקדושתו ולהתירו בגרושה ולטמא למת], ובדברי חמודות (על הרא"ש מסכת בכורות פ"א אות ט) כתב יש לדקדק בזמן הזה שאין כהן מיוחס, היאך יוצאין בכורי הכהנים והלווים בלא פדיון, ושמא אינו כהן או לוי, הואיל ואין לנו יחס רק חזקה בעלמא, והיה ראוי להפריש הפדיון ויהיה לעצמו, כמו בשאר ספיקות של בכורות אך לא מצאתי מי שכתב כן.
ובליקוטי פנחס (סימן שה אות צו) הביא חידוש בשם ספר אוצר החיים (קאמארנא, פרשת קרח מצוה שצג) שנכון להחמיר ולפדות בן לויה בלא ברכה, והבן יאריך ימים. וכתב שם שלכן החמיר בזה ובירכו באריכות ימים, שחשש לדברי חמודות.
ובשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רצא) כתב שדברי היעב"ץ אינם נראים לו, והמנחת יצחק (ח"ב סימן ל) כשנולד לו בנו בכורו שאמו היתה לויה, דן עם אביו האם יש להחמיר ולפדותו, ולאחר אריכות דברים בזה, כתב שאין לפסוק כן, שאם נפסוק שיכול להחמיר על עצמו, הרי זו הוראה על הכלל כולו, ואחד ילמוד מחבירו בלא שאלת פי חכם, עד שיקבעו חוק לעצמם, דמדינא הוא ויבואו לברך וקרוב לודאי שהיא לבטלה (וע"ע בשבט הלוי ח"ב סימן קעג, ובחשוקי חמד בכורות ד, א). אמנם בספר אוצר פדיון הבן (ח"א עמוד רח) הביא שלמעשה החמיר בעל המנחת יצחק לעצמו ופדאו (בלא ברכה).
