'אח' לצרה - 'אחים' לשמחה

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וגו' (לא, מו). פרש"י לאחיו – הם בניו שהיו לו אחים לצרה ולמלחמה.

הגה"ק רבי אלעזר רוקח זצ"ל מאמסטרדם, שגאונותו נשקפת לנו מתוך ספרו 'ארבעה טורי אבן' (-שו"ת), וידיעותיו בחכמת הנסתר, מתגלות לפנינו מתוך ספרו 'מעשה רוקח', אבל פשטותו וצניעותו, תמימותו וענוותנותו כסו על גאונותו וצדקתו. חי חיי עוני ודוחק. ואיש לא זכר את המסכן הזה ולא ידע בצערו ובענייו. אבל משנתפרסם כאחד מגדולי התורה, ופנו אליו מקהילות וערים שונות והציעו לו כסא הרבנות, נתרבו ידידיו, מכבדיו ומוקיריו. וקודם שעזב את ברודי, עשה סעודה לכל אוהביו. בסעודת פרידה זו בעת המשתה פנה רבי אלעזר רוקח, ואמר להם:

מעולם נתקשיתי בדברי רש"י, בפרשת ויצא אשר על הפסוק: "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים", ופרש"י לאחיו הם בניו, שהיו לו אחים ונגשים אליו לצרה ולמלחמה. ואילו אחרי פסוקים אחדים (שם, נד) על הפסוק "ויקרא לאחיו לאכל לחם" פרש"י לאוהביו שעם לבן. וקשה למה שינה רש"י כמעט תוך כדי דיבור והבדיל בפירוש בין 'לאחיו' הראשון שפירושו בניו, ובין 'לאחיו' השני שפירושו אוהביו.

אבל התשובה היא לדעתי – המשיך רבי אלעזר את דבריו כשהוא מחייך – בפסוק השני הלא מדובר על הסעודה, ויקרא (יעקב) לאחיו לאכל לחם, וכשמגיע זמן סעודה, רחוקים נעשים קרובים, וכל הידידים הם אחים נאמנים. ואולם בפסוק הראשון הלא מדובר על עזרה בשעה דחוקה: 'ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים' זקוק היה יעקב לעזרה בלקיטת אבנים, ולעבודה זו של עזרה בשעת הדחק, מוכרח היה לקרוא לבניו, ידידים אחרים אינם אחים אלא בשעת סעודה...