"מֶקַח טָעוּת"
לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חַי אָדָם עָשִׁיר וְלוֹ אַרְמוֹנוֹת וַעֲבָדִים לָרֹב, אֲשֶׁר שֵׁרְתוּ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ.
בְּאַחַד הַיָּמִים הָלַךְ הֶעָשִׁיר בַּשּׁוּק וְרָאָה עֲבָדִים לִמְכִירָה. בְּלֹא לַחֲשֹׁב פַּעֲמַיִם הוּא שָׁלַף אֶת אַרְנָקוֹ וְקָנָה עֲבָדִים אֲחָדִים בְּלִי לְהִתְמַקֵּחַ עַל הַמְּחִיר.
כַּעֲבֹר יָמִים אֲחָדִים שָׁב הֶעָשִׁיר אֶל הַשּׁוּק עִם הָעֲבָדִים שֶׁקָּנָה וּבִקֵּשׁ לְהַחֲזִיר אוֹתָם בְּטַעֲנָה כִּי הָיָה זֶה "מֶקַח טָעוּת". "מַדּוּעַ מֶקַח טָעוּת?" שָׁאַל הַמּוֹכֵר, וְהֶעָשִׁיר עָנָה בְּזַעַף: "הֵם גּוֹנְבִים!". אָמַר לו הַמּוֹכֵר : " הָבָה נֵלֵךְ אֶל הָרַב וּמַה שֶּׁהוּא יִפְסֹק - נַעֲשֶׂה".
הֶעָשִׁיר הִסְכִּים. הַשְּׁנַיִם פָּנוּ אֶל הָרַב וְהוּא הִסְבִּיר לֶעָשִׁיר שֶׁהָעִסְקָה שְׁרִירָה וְקַיֶּמֶת. מַדּוּעַ? וּבְכֵן, בְּדַף זֶה בתלמוד לוֹמְדִים שֶׁרֹב הָעֲבָדִים הַכְּנַעֲנִים מְנַסִּים לִגְנֹב מֵאֲדוֹנֵיהֶם, כך הם רגילים לעשות וכך ידוע לכל שהם מתנהגים, וְלָכֵן הֶעָשִׁיר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ תָּמִים כְּאִלּוּ לֹא יָדַע זֹאת. מכיוון שזה דבר שכולם יודעים- אין זה מקח טעות.
