הַמְבַזֶּה שָׁלִיחַ שֶׁל בֵּית דִּין
לִיהוּדִי מְסֻיָּם הָיְתָה טַעֲנָה מָמוֹנִית כְּנֶגֶד יְהוּדִי אַחֵר. פָּנָה הַתּוֹבֵעַ לְבֵית הַדִּין כְּדֵי שֶׁיְּזַמְּנוּ אֶת הַצְּדָדִים לִשְׁטֹחַ אֶת טַעֲנוֹתֵיהֶם בִּפְנֵי בֵּית הַדִּין. בֵּית הַדִּין שִׁגֵּר הַזְמָנָה לִשְׁנֵי הַצְּדָדִים לְהוֹפִיעַ בְּפָנָיו בְּיוֹם מְסֻיָּם בְּשָׁעָה מְסֻיֶּמֶת, אלא שלְהַפְתָּעַת הַכֹּל הַנִּתְבָּע לֹא הוֹפִיעַ בַּשָּׁעָה הַנְּקוּבָה.
בֵּית הַדִּין שִׁגֵּר אֵלָיו שָׁלִיחַ כְּדֵי שֶׁיּוֹדִיעַ לוֹ שֶׁהוּא מֻזְמָן לְדִין תּוֹרָה, אַךְ הַלָּה סֵרֵב לָבוֹא לְבֵית הַדִּין.
כדי לשמור על כבוד בית הדין ועשיית משפט צדק גזרו חכמים שמִי שֶׁזִּמְּנוּ אוֹתוֹ לְבֵית הַדִּין וְאֵינוֹ מַגִּיעַ ומפגין בכך זלזול בבית הדין דינו יהיה נִדּוּי. בֵּית הַדִּין מַכְרִיז שֶׁהוּא מְנֻדֶּה וְאָסוּר לְאִישׁ לַעֲמֹד בְּאַרְבַּע אַמּוֹתָיו שֶׁל הַמְּנֻדֶּה, לְדַבֵּר עִמּוֹ, ולְהַעֲלוֹתוֹ לַתּוֹרָה.
