"דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב - אֵינָם דְּבָרִים"
קַיָּם כְּלָל מְפֻרְסָם: "דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים".
לְמָשָׁל, אָדָם מָכַר חֵפֶץ מְסֻיָּם, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: "לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי בֶּאֱמֶת. בַּלֵּב שֶׁלִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁבִּכְלָל אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִמְכֹּר" - אֵין מַקְשִׁיבִים לוֹ, כִּי מַה שֶּׁאָדָם חוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ - נִשְׁאָר בַּלֵּב שֶׁלּוֹ. אָנוּ מִתְיַחֲסִים רַק לְמַה שֶּׁאָמַר אוֹ לְמַה שֶּׁעָשָׂה. "דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב - אֵינָם דְּבָרִים".
בְּדַף זֶה לוֹמְדִים אֶת הַמִּקְרֶה הַבָּא:
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם, שֶׁבָּאוּ אֲנָשִׁים שֶׁרָצוּ לָקַחַת אֶת כָּל רְכוּשׁוֹ. אָמַר לָהֶם בַּעַל הַבַּיִת: "הַנְּכָסִים הָאֵלֶּה אֵינָם שֶׁלִּי, אֶלָּא שֶׁל הַמֶּלֶךְ", וּכְדֵי לְשַׁכְנְעָם אָמַר: "אִם זֶה לֹא נָכוֹן, אֲנִי נוֹדֵר שֶׁלֹּא אֵהָנֶה מִכָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם". בַּלֵּב שֶׁלּוֹ, בְּשֶׁקֶט, בְּשֶׁקֶט, הוּא חָשַׁב לְעַצְמוֹ: "אֲנִי מִתְכַּוֵּן, שֶׁהַנֶּדֶר הַזֶּה יִהְיֶה רַק הַיּוֹם, מָחָר כְּבָר אוּכַל לֶאֱכֹל פֵּרוֹת". שָׁמְעוּ כָּךְ הָאֲנָשִׁים, וְהָלְכוּ.
הַאִם מַה שֶּׁהוּא חָשַׁב בְּלִבּוֹ יַעֲזֹר, אוֹ שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל פֵּרוֹת כָּל הַחַיִּים ? שֶׁהֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִים אֶת הָאֱמֶת, שֶׁהַנְּכָסִים הַלָּלוּ בֶּאֱמֶת אָכֵן שַׁיָּכִים לוֹ, וְהוּא הֲרֵי נָדַר שֶׁלֹּא יֹאכַל. אומנם הוּא חָשַׁב בַּלֵּב: "רַק לְיוֹם אֶחָד", אֲבָל "דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים".
וּבְכֵן, הַגמרא מלמדנו שנכון שבדרך כלל "דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים", אלא שֶׁבְּמִקְרֶה זֶה, מִתְיַחֲסִים לְמַה שֶּׁהוּא חָשַׁב בַּלֵּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הָיָה אָנוּס, כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ.
