אכילת מלווה מלכה, כדי שישאר מלא תרווד רקב

בגמ': ועל מלא תרווד רקב: וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פיסת היד רבי יוחנן אמר מלא חפניו (נזיר נ, ב).

בסוגיין מבואר ש'מלא תרווד רקב', כלומר כף מריקבון שנותר מהמת לאחר שנתכלה, הרי הוא מטמא את הנזיר, ועליו להתגלח.

בחז"ל ובפוסקים מבואר ש'מלא תרווד רקב' האמור בסוגיין אינו אלא עצם הלוז שאינו כלה, וממנו קם אדם לתחיית המתים, כדלקמן.

בפרקי דר"א (פל"ד) אמר רבי שמעון, כל הגופות נוגעין בעפר הארץ עד שאינו משתייר מן הגוף אלא כמלא תרוד רקב, והוא מתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה, ולעתיד לבוא כשיקרא הקדוש ברוך הוא לארץ שיתן פקדון כל הגופות, ההוא שמתערב בעפר הארץ כשאור שהוא מתערב בעיסה, מיפה ומרבה ומעלה את כל הגוף בלא מום, כשאור שהוא מיפה ומרבה את העיסה.

באבקת רוכל כתב, אע"פ שהעצמות נמוחו, עצם אחד נשאר באדם שאינו מתכלה לעולם ואינו מתרקב והוא עצם תחתון שבשדרה, וקורין לו חז"ל 'תרווד רקב', ואומרים עליו שהוא חזק מאד כפטיש יפוצץ סלע. וכ"כ הריקאנטי (פרשת תרומה, על הפסוק ונתת על השולחן לחם).

ובעבודת הקודש (ח"ב פ"מ) כתב, שקיבלו חכמי האמת שקב"ה משאיר בגוף האדם עצם קטן והוא התחתון שבשדרה והעצם הזה אינו כלה ולא נפסד לעולם, ונקרא בלשון רבותינו ז"ל תרווד רקב.

עניין זה הובא גם במטה משה [תלמידו של המהרש"ל] (דיני סדר הבדלה), ומקור הדבר נמצא כבר בזוהר הק' (ח"א קיג- קטז) שכתב, שהגוף נכנס בקבר ונרקב כולו ויוצא ממנו זוהמא הרעה, ולא נשאר ממנו אלא כמלא תרווד רקב שממנו נבנה הגוף בתחיית המתים.

ועיין בסידור יעב"ץ (סדר מוצ"ש מחיצה ד) שהאריך לבאר עניין עצם זו, וכתב שיש לעצם הזו שלשה שמות 'נסכוי', 'לוז', ובזוה"ק נקרא 'בתואל רמאה', וביאר הטעמים שנקרא באלו שלשה השמות, והטעם שנהנית דווקא מסעודת מלווה מלכה, ובפתח הדביר (או"ח סי' ש סק"ד) האריך לדון אם עצם זו נמצאת גם בעכו"ם, עיי"ש.

[והנה בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' שלז) כתב שעצם הלוז אינה מטמאה באהל לפי שאין בו שיעורא, ובשו"ת הרב"ז (שאפרן, ח"א סי' קיג אות ט) האריך לדון אם עצם זו מטמאה או לא, עיי"ש].

בעניין עצם זו ידועים דברי הבית יוסף (או"ח סי' ש) שכתב 'בסדורים מפרש, אבר יש באדם, ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת. ובמשנה ברורה (סק"ב) כתב, אמרו הקדמונים אבר אחד יש באדם, ונסכוי שמו, וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה, ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות, וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כי אם מסעודת מלוה מלכה. ובשער הציון (סק"ז) ביאר בשם האליה רבה, שאיבר זה לא קבל הנאה מעץ הדעת, שהרי אדם הראשון אכל ממנו בערב שבת, ואיבר זה אין לו הנאה ממאכל כי אם במוצאי שבת, לפיכך לא נגזר עליו להכלות אפילו על ידי המיתה, ולכן איבר זה נשאר קיים בקבר עד עת התחיה.

בעניין עצם הלוז יש להוסיף דבר חידוש שכתב בס' בית ישראל השלם (טויסיג ח"ח סי א) שעצם הלוז ממשיכה לישון ב' שעות לאחר שהקיצו כל האברים ולכן הרוצה להתפלל בכל אבריו בבחינת כל עצמותי תאמרנה, עליו להשכים ב' שעות קודם וי"א ג' שעות.