טשולנט שנטרף וחזר והותר נושאים: שבת, כללי

שאלה
בשבת שעברה עשינו קידוש גדול לכבוד מקרה משמח שאירע לבעלי. קיבלנו מראש את מפתחות בית הכנסת ובין יתר ההכנות, ערכנו על הפלטות סיר גדול של טשולנט ותבניות קוגל. שעה וחצי לפני שבת סיימנו את ההכנות וחזרנו הביתה להתארגן לשבת.
אחד הילדים התקשר מבית הכנסת וסיפר על משהו שהתרחש עם הסירים ואולי עורר בעיה כשרותית, בעלי התקשר מיד לרב בית הכנסת, שהוא חברו הקרוב וגר צמוד לבית הכנסת וביקש ממנו שירד למטבח בית הכנסת ויבדוק את הבעיה שהתעוררה. הרב שמח לעזור אך כשהגיע בעלי לקבלת שבת בבית הכנסת, ניגש אליו ואמר שכל האוכל ובכלל זה הקוגלים מותרים באכילה, אך לדעתו אין אפשרות להתיר את הטשולנט.
הטשולנט נשאר על הפלטה, והרב שידע שאין שום אפשרות להתארגן להחליפו בזמן הקצר של כניסת שבת, החליט שלא לספר לבעלי דבר עד דקות ספורות לפני כניסת השבת. החלטנו שנסתפק בשאר התקרובת ושהכל משמים ולא קרה דבר.
בבוקר, לפני תחילת התפילה, קיבל הרב את בעלי בשמחה גלויה: ישבתי כל הלילה ללמוד את הסוגיה ולדעתי טעיתי בהוראתי אמש, הלכתי לפנות בוקר לבית הכנסת של הגאון ר' פלוני, פוסק מפורסם, והוא הסכים אתי שיש להתיר את הטשולנט לאכילה בלי פקפוק.
אבל כאן התערב בעלי, לפי כלל ששמע מהרב עצמו בשיעור בשבת קודמת: אולי ישנה בעיה של מוקצה בדבר מאכל שבשעת בין השמשות חשבנו על פי הוראת רב שאסור לאכלו?

תשובה
שאלה מעניינת. ראוי להחמיר מאחר שכבר דן בה ה'פרי מגדים' ופסק לאיסור, כי בשעת בין השמשות סמך הבעלים בדעתו על דברי החכם שאסר את המאכל.
אך המיקל יש לו על מי שיסמוך כי רבים מהפוסקים סבורים כי כל מקרה של מוקצה שמקורו בטעות, אינו נחשב מוקצה.
גם לדעת ה'פרי מגדים' שאסר, האיסור הוא רק באופן שהרב הכריע לאיסור, אך במקרה שבבין השמשות היה הדבר מוטל בספק לפתחו של הרב, ורק לאחר כניסת השבת התיר הרב את המאכל, לא נחשב המאכל למוקצה, כי לא היה 'היסח הדעת' גמור ממנו.
כך הדין בפירות שהניח לייבוש ולא ידע מה מצבם בכניסת השבת, שאינו מסיח דעתו לגמרי מהם, ולכן אם התברר בשבת שכבר בבין השמשות היו הפירות יבשים מותר לאכלם בשבת.

מקורות לעיון והרחבה: 

פרי מגדים סדר הנהגות הנשאל עם השואל סדר ראשון דין ה'. ראו עוד: שולחן ערוך אורח חיים סימן שי סעיפים ג-ד. משנה ברורה שם ס"ק יז. ופרי מגדים סימן תצח משבצות זהב ס"ק ט. שמירת שבת כהלכתה פרק כב אות יט-כ. [יש לציין כי גם הפוסקים הסבורים ש'מוקצה בטעות' אינו מוקצה, יתכן שיסכימו עם הפרי מגדים באופן שהחכם אסר ואחר כך התיר, שבשעה שהחכם אסר הרי במציאות כעת הוא אסור, אולם מאחר וסתימת דבריהם שכל מוקצה בטעות אינו מוקצה, מן הנראה שלא סברו להחמיר בזה].