ענוה ולא כעס - מסר חסידי מאת הרב מנחם מנדל פומרנץ | פרשת קרח תשפא

הרה"ק רבי חיים מקאסוב זיע"א נסע פעם בדרך לדבר מצוה, וכשחשך עליו היום נותר ללינת לילה בבית של אחד מחסידיו. החסיד שמח שמחה גדולה על כך שהוא זוכה לארח את רבו בביתו, והקצה לו חדר מיוחד כראוי וכיאות, עם כסא ושולחן, מנורה ומיטה מוצעת. כחצות הלילה התעורר הרה"ק מקאסוב משנתו ושמע מהחדר הסמוך קולו של אדם המברך 'ברכת התורה' בכוונה ובמתיקות, כשלאחר מכן הוא פותח בלימוד גמרא בהתמדה רבה. כשהאיר היום, פנה הרה"ק מקאסוב אל החדר ההוא וראה בו זקן סגי נהור שוכב לו במיטתו ולומד תורה בעריבות. שאל אותו הרבי: מי הוא, והוא השיבו שבנו הוא בעל הבית, וכי זה יותר מעשרים שנה שהוא פרש מכל עניני העולם ועוסק רק בתורה ובעבודת השם, אין לו שום שייכות וקשר לאדם כלשהו בלתי אל התורה חפצו וחשקו, הוא מתגורר אצל בנו וכל מחסורו עליו, כך שפנוי הוא כליל לעבודת השי"ת. נוכח הרה"ק מקאסוב לראות כי לפניו נמצא יהודי בעל מדרגה גבוהה, ועל כן ביקש ממנו שיתנו שניהם ביניהם תקיעת כף, בו הם יתחייבו שמי שיסתלק תחילה מן העולם יבוא לחברו בחלום לספר לו מה נעשה בדינו בשמים. הזקן הסכים והם תקעו כפם זה לזה. לאחר זמן לא רב נפטר אותו זקן, והוא אכן בא לקיים הבטחתו וגילה להרה"ק מקאסוב את אשר קרהו, וכך סיפר: כשנשמתי עלתה למרומים היתה שמחה גדולה בפמליא של מעלה לקראת בואי, כשהכניסוני לבית הדין של מעלה והחלו לברר דיני, נוכחו לדעת כי במשך עשרים שנות חיי האחרונות התעליתי והזדככתי ותיקנתי כל מעשי ואפילו נדנוד של מחשבת פסול, כך שהייתי נקי בלא חטא כי אם מלא בתורה ובמצוות, ועל כן פסקו לי גן עדן. אך לפתע נכנס מלאך לבוש שחורים וקרא בקול: וכי לאדם זה רוצים אתם לתת גן עדן? הרי הוא ביזה את התורה בפרהסיא ועדיין לא שב בתשובה על זה! וסיפר לפני בית דין של מעלה מעשה שהיה כך היה: בצעירותו היה הנפטר מלמד נערים באיזה ישוב רחוק מביתו. שנה אחת, לאחר שהוא שהה באותו הישוב במשך כל ימות החורף, הוא חזר לעירו לקראת חג הפסח, ושם היה מקובל בתור תלמיד חכם נכבד. בתפילת שבת קודש, קרא אותו הגבאי לעלות לתורה בעליית 'רביעי' אלא שהוא ראה בזה פגיעה בכבודו והתמלא כעס רב, וכיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ובתום התפלה הוא ניגש בחרון אף אל הגבאי וצעק עליו לאזני כולם: לאורח נכבד כמוני הנך נותן רביעי, בה בשעה שלפי מעמדי מגיע לי לכבדני בעליה ב'ששי' או ב'מפטיר'. אמר הקטגור: הרי אין לך ביזוי התורה יותר מזה, כביכול עליה לתורה רגילה אינה מתאימה לו. כששמעו את הסיפור הזה דנו שוב בבית הדין על ענייני, סיפר הנפטר, ויצא הפסק כי נותנים לי שתי אפשרויות והברירה בידי לבחור, או לחזור בגלגול לעולם הזה ולהוולד מחדש על מנת לתקן את החטא. או שמא לסבול בשמים שלוש דקות של בושה, ואני כמובן בחרתי באפשרות השניה. מיד פתחו את שערי הגן עדן ומלאך חטף אותי והוליכני לשם, ולעיני כל הצדיקים בייש אותי באמרו: ראו טיפה סרוחה זו שהיתה לו עזות מצח לומר שאינו מסתפק בעליית 'רביעי' אלא סבר כי מגיעה לו עליה יותר מכובדת. סיים הרה"ק מקאסוב את סיפורו המזעזע ואמר: ידוע תדעו כי הקב"ה ריחם על הנפטר הגדול וכיסה אותו מפני בזיונו שלא ירגיש בו כל כך, כי אחרת כבר לאחר הדקה השניה לא היה יכול לשאת בעינוי בזיונו אפילו דקה אחת נוספת והיה מתחרט וממיר את עונשו בעונש הגלגול, הוא היה מעדיף להוולד מחדש מאשר לסבול בושה במשך דקה נוספת ('מגיד משנה אחרון' הכותב 'שמעתי מחסיד אחד אשר שמע מפי אביו ששמע מפיו הקדוש של רבי חיים קאסיווער). סיפר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בשם רבו הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, שהיה נוכח שם בשעת מעשה: בדרשה הראשונה שנשא הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל לאחר עלותו על כסא הרבנות בעיר טארנא פירש את הכתוב (במדבר טז יא): 'וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו', על פי דברי הגמרא (עירובין סה:) שבשלשה דברים אדם ניכר: בכיסו בכוסו ובכעסו. והנה קרח ועדתו חלקו על אהרן באמרם שאינו ראוי לכהונה גדולה, ולזה היה צורך להעמידו על המבחן כדי לידע מהותו. אמנם 'בכוסו' אי אפשר היה לבוחנו כי הכהנים אסורים להיות שתויי יין. כמו כן לא יכלו להכירו 'בכיסו' שהרי דרשו חז"ל (יומא ח.) על הפסוק (ויקרא כא י) 'והכהן הגדול מאחיו' – 'גדלהו משל אחיו', נמצא שאהרן הכהן היה גדול מכולם בעושרו. ולכן אמר משה רבינו 'ואהרן מה הוא', אם תרצו לעמוד על דעתו ומהותו של אהרן, העצה לכך היא 'כי תלינו עליו', בעת שתריבו עמו תוכלו לראות שפלותו וצדקותו. סיים רבי מאיר אריק ואמר לשומעי לקחו: תדעו לכם שבשעה שהרב יושב במנוחה אי אפשר להכירו מי הוא, ודוקא כשיש עליו מחלוקת ניכרת מהותו. היה זה בבחינת 'ניבא ולא ידע מה ניבא', כי כאמור מיד לאחר הופיעו בשערי העיר קמו עליו ביתר עוז מתנגדים רבים, אשר חלקם נלחמו מתחילה נגד התמנותו, ומשלא עלתה בידם למנוע את המינוי הרם המשיכו ברוע מעלליהם ועמדו למכשול בדרכו על כל צעד ושעל. אלא שהרב בפקחותו בענוותנותו ובמידותיו הנאצלות עמד גם בנסיון זה והבליג בגבורה כל עוד לא היו הדברים נוגעים לכבוד שמים

('המאיר לעולם' עמוד מא).