אין הקבה מקפח שכר כל בריה - מסר אור החיים מאת הרב מנחם מנדל פומרנץ | פרשת קרח תשפא

מספר הרב נתן חיים איינפלד ז"ל בספרו 'שיחות חיים' (אות ל): היה זה בימות הקיץ של שנת תשי"ט, בימים בהם געשה ורעשה היהדות החרדית על גזירת ניתוחי מתים. זו הייתה תקופה קשה מאד בארץ ישראל. בכל בתי החולים הקימו מכונים פתולוגיים שהתפרסו על פני קומות שלימות, והפתולוגים האכזריים חתכו במתי ישראל על ימין ועל שמאל, עקרו מהם אברים וחיללו את כבודם באופן נורא. בכדי לסבר את האוזן על השערוריה הנוראה נציין שאחד מגדולי הרופאים הכריז בלי בושה: לקבור מת בשלימותו הוא ממש בזבוז ויש בזה איסור בל תשחית. ויהי היום, אשה אחת עברה ברחוב רבי עקיבא במרכז העיר בני ברק, סמוך לבית הכנסת הגדול, ומכונית הפילה אותה והיא מתה במקום רח"ל. כמובן שקהל רב התאסף שם במקום, וגם אני הייתי נוכח שם, אלא שאף אחד לא הכיר את אותה אשה ולא ידעו לזהותה. בדקו בתיקה ומצאו את תעודת הזהות שלה, בה נרשם שמה וכתובת מגוריה בעיר חולון. היות וכולם ידעו שהפתולוגים אורבים למתים כאלה בכדי לנתחם, החליטו כמה תלמידי חכמים שהיו במקום להכניס את גופת הנפטרת אל תוך בית הכנסת הגדול ולדאוג לקבורתה בשלימות, כדין מת מצוה שהכל קרוביו, וכן עשו. מיד הכניסו אותה לבית הכנסת, וכמה אברכים שמרו על הגופה ואמרו מזמורי תהילים. לא חלף זמן רב עד שהמשטרה הגיעה וטענה שלפי החוק מחויבים לקחתה לבדיקות פתולוגיות ולבצע בה ניתוח שלאחר המוות. אנו כמובן סירבנו בתוקף ואמרנו להם שלא ניתן להם לבצע את זממם, אלא שהם הגיבו וענו שיקחו את הנפטרת בכוח הזרוע, כיון שזה הוא החוק. בינתיים הוזעקו למקום עוד מאות אברכים מחשובי התלמידי חכמים בבני ברק ששמרו על הגופה ואילו העסקנים יצאו לברר במקום מגורי האשה, האם יש לה קרובי משפחה, ואכן התברר מדברי השכנים שהיא ערירית וגלמודה, אשה שקטה ופשוטה שחיה את חייה לעצמה ואין לה קרובי משפחה, מה שכמובן הגדיל את הצורך לשמור עליה, שכן היה ידוע שכל מי שאין לי שארי בשר שישמרו עליו הרי שחותכים את כל גופו ועוקרים את כל אבריו ממש. בזמן שחלף הגיעו כוחות המשטרה בתגבור עצום ורצו לפרוץ בכוח בכדי לקחת את הגופה, אך מצד שני כבר התאסף קהל גדול של אלפי בני ישיבות ורבנים שעמדו על המשמר למנוע זאת, ונהיה חשש רציני לשפיכות דמים ממש. העסקנים דיברו עם אנשי המשטרה והסבירו להם שהיות וההלכה רואה במקרה זה 'מת מצוה' מכיון שאין לה קרובים, ולכן כל האלפים לא יתפזרו עד שהאשה תבוא לקבורה כדת וכדין. בניסי נסים הסכימה המשטרה להענות לבקשה והיא התקפלה והלכה, ומסע ההלויה הענק יצא לדרכו. אלפים ליוו את האשה בדרכה האחרונה, אמרו עליה קדיש ואף מינו אדם מיוחד שיאמר עליה קדיש במשך כל השנה. לא חלפו ימים רבים ונודע הדבר שאותה אשה, בימי מלחמת העולם השניה, הייתה מוסרת נפשה בכדי לקבור מתי ישראל, והתברר שהקב"ה שילם לה מידה כנגד מידה, באופן שמידה טובה מרובה, שזכתה לבוא לקבר ישראל בכבוד גדול. וסיפר הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שאמו ע"ה הכירה את האשה הזו, לפי שהייתה ילידת העיר 'קוסבה', והיא אכן התפלאה שהקב"ה נתן לה כבוד גדול כזה בהלוויתה, בעוד שלא היה לה שום שייכות לתורה ולמצוות, אך משנתברר מסירות נפשה להביא מתים לקבר ישראל, שוב לא היה פלא בדבר, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואפילו לרשע גדול ביותר. # על הפסוק (במדבר טז טו): 'וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם', מסביר רבינו האור החיים הקדוש זיע"א, שהגם שאין לך אדם שאין בידו מצוות ומעשים טובים, והרי קיימא לן שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה, ואפילו של רשעים, ועל כן חשש משה שמא תעמוד להם איזה מצוה שבידם בכדי להנצל, ועל זה בקש משה מה' ואמר 'אל תפן אל מנחתם', שאפילו אם יש בידם זכות לא יפן ה' לה ולא יביט אליה.