אכילת שבת מתקנת את חטא הקדמון
עצה וסגולה יומית:
אכילת שבת מתקנת את חטא הקדמון
וְאֶפְשָׁר דְּהָאֲכִילָה וְהַתַּעֲנוּג שֶׁל הַיָּמִים טוֹבִים הָאֵלֶּה, הוּא תִּקּוּן לְחֵטְא חַוָּה וְאָדָם שֶׁאָכְלוּ מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתִּקּוּן לָזֶה הוּא שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל מְעַנְּגִים הַשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וְתָבוֹא הָאֲכִילָה הַטְּהוֹרָה וְהַמֻּתֶּרֶת שֶׁל יָמִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים, וּתְכַפֵּר עַל אֲכִילַת אִסּוּר וְטֻמְאָה שֶׁאָכְלוּ חַוָּה וְאָדָם.
(מעגלי צדק אות חי"ת, ד"ה חשתי)
ווארט יומי:
צעקת ישראל בגלות על צער השכינה
וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי (ו, ה)
והנה, לא נעלמה מעם ישראל הקדושים ידיעה זו על גלות השכינה יחד עימם. ומשום כך, היו דואגים עליה מאוד, ומצטערים בצערה הגדול כשעומדת בגלות, עוד יותר ממה שדאגו על צערם שלהם עצמם. עד אשר אמרו לה' יתברך, כי מוכנים הם שיתווסף על צערם עוד כהנה וכהנה, ובלבד שלא יראו בצער השכינה, ותיגאל משבייתה. [וכבר נתבאר כעין זה לעיל בפרשת שמות, בביאור הכתוב (לעיל ב, כג-כד) "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב", ובדקדוק לשון הפסוקים, קחהו משם, וראה עוד להלן בביאור פסוקים אלו].
וכבר נמצא יסוד הדברים בזוהר הקדוש (ח"ג דכ"ב ע"א), שם דרשו על הפסוק (ישעיה כא, יא) "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל", שישראל מניחים את צערם וצועקים לפני ה' יתברך על צער השכינה. וזה לשונו: "וּמַאי אַמְרֵי. שׁוֹמֵר מַה מִּלַּיְלָה שׁוֹמֵר מַה מִּלֵּיל, אִינּוּן תַּבְעָן לִי עַל מַטְרוֹנִיתָא, מַה עֲבָדִית מִן מַטְרוֹנִיתָא דִּילִי. כְּדֵין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּנִישׁ לְפָמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְאָמַר, חָמוּ בָּנַי רְחִימַי, דְּאִינּוּן דְּחִיקִין בְּגָלוּתָא, וְשַׁבְקִין צַעֲרָא דִּלְהוֹן, וְתַבְעִין לִי עַל מַטְרוֹנִיתָא. וְאַמְרֵי, שׁוֹמֵר: אַנְתְּ דְּאִקְרֵי שׁוֹמֵר, אָן הוּא שְׁמִירָה דִּילָךְ אָן הוּא שְׁמִירָה דְּבֵיתָךְ. מַה מִּלַּיְלָה: מַה עַבְדַת מִּלַּיְלָה, הָכִי נַטְרַת לָהּ. מַה מִּלֵּיל. דְּהָא לְזִמְנִין אִתְקְרֵי לַיְלָה, וּלְזִמְנִין אִתְקְרֵי לֵיל [וּמַה הֵם אוֹמְרִים? שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל. הֵם תּוֹבְעִים אוֹתִי עַל הַגְּבִירָה, מֶה עָשִׂיתִי מֵהַגְּבִירָה שֶׁלִּי. אֲזַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס אֶת הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ וְאוֹמֵר: רְאוּ בָנַי אֲהוּבַי, שֶׁהֵם דְּחוּקִים בַּגָּלוּת וְעוֹזְבִים אֶת הַצַּעַר שֶׁלָּהֶם וּמְבַקְשִׁים מִמֶּנִּי עַל הַגְּבִירָה, וְאוֹמְרִים: שֹׁמֵר - אַתָּה שֶׁנִּקְרָא שׁוֹמֵר, אֵיפֹה הַשְּׁמִירָה שֶׁלְּךְ? אֵיפֹה הַשְּׁמִירָה שֶׁל בֵּיתְךְ? מַה מִּלַּיְלָה - מֶה עָשִׂיתָ מִלַּיְלָה, כָּךְ שָׁמַרְתָּ אוֹתָהּ?! מַה מִּלֵּיל? שֶׁהֲרֵי לִפְעָמִים נִקְרֵאת לַיְלָה וְלִפְעָמִים נִקְרֵאת לֵיל]".
כך ארע גם בגלות מצרים, שידעו ישראל כי השכינה מצויה בגלות יחד עימם, ומשום כך לא פנו כלל אל צרתם, וכל בקשתם ובכייתם לפני ה' היתה שיגאל שכינתו וישיבנה אליו כבתחילה, ויסר ממנה יגון ואנחה.
