מידי שבת בשבתו היה עושה ממני צחוק. היה חוזר על מילות התפילה שאמרתי, ומפזר בהם המון סַמֶכִי"ם מגוחכים

בין שלל המציקים היה גם איש אחד. כן. אדם מבוגר! אפילו זקן. חייכן, וגם קצת ליצן. הוא היה מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת, ומידי שבת בשבתו היה עושה ממני צחוק. היה חוזר על מילות התפילה שאמרתי, ומפזר בהם המון סַמֶכִי"ם מגוחכים.

חושבים שבכיתי? ממש לא. בפנים הייתי נעלב. זה כאב לי עד מאוד. אבל כלפי חוץ הייתי מציג. צחקתי איתו ולא הראיתי לו עד כמה אני נעלב עד עמקי נשמתי...

"צחוקים", "צחוקים", מכירים את המושג הלא מוגדר, והמאוד מסוכן, הלזה?!

לא יכולתי להימלט מהאיש הזה מהסיבה הפשוטה: הוא היה חבר של אבא שלי, והייתי חייב לשבת ביחד איתו על אותו שולחן בבית הכנסת. אף פעם לא הצלחתי להבין למה הוא מרגיש חובה "לרדת עלי" על מום שאני לא אשם בו? על חיסרון שהקב"ה החליט ליצור בי? למה?!

הסיפור הבא התרחש איתי באופן אישי (אך כל השמות והמקומות שונו מפני צנעת הפרט, וכדי שלא לפגוע חלילה במעורבים במקרה).

קוראים לי 'שמעיה'. כיום אני אב למשפחה ברוכת ילדים, אשר זוכה לקבוע עיתים דבר יום ביומו. הסיפור שלי מתחיל לפני 40 שנה, אי-שם בישוב רחוק בדרום הארץ.

נולדתי למשפחה מרובת ילדים, והייתי ילד קטן וחמוד (כך אמרו...) כמו כל בני גילי הלכתי ללמוד בחיידר. אבל סבלתי מבעיית תקשורת קטנטנה: לא הצלחתי לבטא את האות שִׁין.

לא היה לי קצה של מושג איך עושים זאת. במקום זאת הייתי משתמש באות ס'. מהר מאוד קלטו זאת החברים, ובכל פעם שביטאתי מילה משובשת (כלומר: מסובסת...) מיהרו - כדרכם של

ילדים - לחזור אחרי המילה שהצחיקה אותם.

אותי זה לא הצחיק.

ולא עוד, אלא שעד מהרה זכיתי לכינוי חדש: ***'סמעיה'*** במקום 'שמעיה'.

הדבר כאב לי מאוד, אבל מה יכולתי לעשות? באמת ובתמים לא הצלחתי לדבר כהוגן.

אז למדתי לחיות עם ההתנכלויות.

***

בין שלל המציקים היה גם איש אחד. כן. אדם מבוגר! אפילו זקן. חייכן, וגם קצת ליצן. הוא היה מהמתפללים הקבועים בבית הכנסת, ומידי שבת בשבתו היה עושה ממני צחוק. היה חוזר על מילות התפילה שאמרתי, ומפזר בהם המון סַמֶכִי"ם מגוחכים.

חושבים שבכיתי? ממש לא. בפנים הייתי נעלב. זה כאב לי עד מאוד. אבל כלפי חוץ הייתי מציג. צחקתי איתו ולא הראיתי לו עד כמה אני נעלב עד עמקי נשמתי...

"צחוקים", "צחוקים", מכירים את המושג הלא מוגדר, והמאוד מסוכן, הלזה?!

לא יכולתי להימלט מהאיש הזה מהסיבה הפשוטה: הוא היה חבר של אבא שלי, והייתי חייב לשבת ביחד איתו על אותו שולחן בבית הכנסת. אף פעם לא הצלחתי להבין למה הוא מרגיש חובה "לרדת עלי" על מום שאני לא אשם בו? על חיסרון שהקב"ה החליט ליצור בי? למה?!

אבל החיים המשיכו.

בגיל חמש-עשרה בערך, לקחתי את עצמי בידיים. עברתי סדרת טיפולי תרפיה בלשון וסןף-סוף למדתי לבטא היטב את האות שִׁין!

זהו. הכל היסטוריה. כך חשבתי באותו זמן.

***

חולפת שנה ועוד שנה. זה כבר מצטרף לעשרים שנה, ופעם אחת אני פוגש בחו"ל את הבן של אותו זקן שלגלג עלי.

כמובן שהכרנו. בירכנו זה את לשלום (ולא לסלום...) והוא מתפלא, משתאה לדעת מה קרה שאני מדבר כמו שצריך? במילים אחרות: איך הפך 'סמעיה' ל'שמעיה'?

הוא משך אותי הצידה ושאל אותי "דוגרי": איך עשית את המהפך? איך הצלחת לתקן את הלשון שלך?

הופה! המשפחה הזו לא נותנת לי מנוח... וזה כבר מורשת- אבות... עצרתי בעדו ואמרתי "ברוך השם זה עבר, ובכלל; הנושא הזה שייך לעבר, לא נעים לי לעסוק בו. למאי נפקא-מינה?"

משהו השתנה לפתע בהבעת הפנים שלו, דמעות ניקוו בעיניו.

הוא הנמיך טיפה את הקול ואמר: "יש לי שני בנים שסובלים מאותה בעיה. לא יודעים לבטא שִׁין, ובמקום זאת אומרים סמך". תרמתי לו את כל המידע שהיה לי בענין, ונפרדנו לשלום.

***

פתאום נופל לי האסימון: מי יודע! אולי אני עֵד כרגע לסגירת מעגל שמימית: יש מושג של 'מידה כנגד מידה', ויש מושג של 'בני בנים הרי הם כבנים', וכשאתה עושה 'אחד ועוד אחד' זה גורם לך לחשוב שאולי המשפחה הזו משלמת מחיר על דברים שהסבא החביב עשה לפני כמה עשורים. אני כמובן לא יודע חשבונות שמים, אבל המחשבה הזו סערה לי במוח.

מיד נעמדתי, אמרתי כמה פרקי תהילים וביקשתי מהקב"ה: "יהי רצון שלא ייענש שום אדם בסיבתי. ריבונו של עולם; אני מוחל לאותו זקן במחילה גמורה, אנא! תרפא את הבעיה ממנה סובלים שני נכדיו!" - - -

(גליון איש לרעהו)