"הנרות הללו קודש הם! לא אכבה אותם!" אמר. עמדו ר' אשר ונחמן ליד המנורה הדולקת, ולבם פועם בחזקה.
אחד האסירים ניגש לר' אשר ואמר לו כי אין ספק שבשלו הסער.
"מישהו הלשין עליך. הדלקת המנורה עלולה להפליל אותך בשתי עבירות חמורות: פולחן דתי, והעלאת אש בצריף.
מהר והשלך את המנורה לאחת הפינות המושלגות בעוד החייל עדיין טרוד בספירת האסירים, כך תחסוך מעצמך את העונש החמור..." אך ר' אשר מיאן לכבות את המנורה.
"הנרות הללו קודש הם! לא אכבה אותם!" אמר.
עמדו ר' אשר ונחמן ליד המנורה הדולקת, ולבם פועם בחזקה.
מקרבם בקעה תפילה חרישית שיעשה הבורא עמם נס כשם שעשה לאבותיהם לפני למעלה מאלפיים שנה.
החייל סיים לספור והגיע אל המנורה. במבטו סקר את הנרות, ואחר שאל את ר' אשר בקול:
"פיאט?" – חמשה? כלומר, היום הוא היום החמישי של חנוכה?
ור' אשר עונה בטבעיות ובביטחון לא-לו – "פיאט".
החייל פנה לדרכו והלך לו בלא לומר מילה...
על נס פלאי שהתנוצץ במחנות העבודה הסיביריים, והאיר את אפלת הגלות ואת חשכת המאסר בליל חמישי של חנוכה, סיפר החסיד ר' אשר ששונקין, מותיקי חסידי ליובאוויטש, שנשפט לחמש-עשרה שנות מאסר ב'עוון' שמירת היהדות ברוסיה הסובייטית.
גם בגיא-צלמוות זה לא נרתע ר' אשר, ובמסירות נפש כפשוטה, שמר על מצוות התורה בכל הדרכים שעמדו לרשותו.
יום אחד ניגש אל ר' אשר אסיר יהודי כבן ארבעים בשם נחמן רוזמן, שנשפט לעשרים וחמש שנות מאסר, ושאלו בהתפעלות:
"האם נכונה השמועה ששמעתי אודותיך, כי אינך עובד בשבת?"
ר' אשר אישר את הדברים.
"גם אני משתוקק לשמור על השבת ולא לעבוד ביום זה, יהודי אני", הגיב האיש.
ר' אשר השתומם.
היהודי נראה היה רחוק מתורה ומצוות. דוקא כאן, במחנות העונשין, רוצה הוא להתחיל לשמור שבת?!
"אין זה פשוט בכלל", הסביר לו ר' אשר.
"הדבר כרוך בעונשים כבדים, ואתה עלול להכלא בצינוק כמה יממות תמימות, ושם, עלול אתה לגווע ברעב..."
המשיך האיש לחקור: "ומה, אם כן, עושה אתה כאשר מכניסים אותך לצינוק כעונש על כך שאינך עובד בשבת?"
"מה יכול אני לעשות? השיב ר' אשר בחיוך קל. "אני יושב בצינוק עד שמוציאים אותי משם..."
"גם אני מוכן לשבת בצינוק בעבור שמירת השבת!" ענה האיש בהחלטיות.
מכאן ואילך הפך אותו יהודי יקר לשומר תורה ומצוות במסירות נפש, ללא פשרות וללא ויתורים.
בכל שבת נשאר בצריפו ולא יצא לעבודה, בלא להתחשב בעונשים הקשים. כמה ימי מאסר בצינוק סובייטי יכולים היו להוציא אדם מדעתו, אבל נחמן רוזמן לא היסס כלל.
אפילו להתחבא לא רצה.
"אם יענישו אותי, אקבל את יסוריי באהבה. יהיה זה לכפרה על עוונותיי..." אמר.
כך, פסק מאכילת טרפות, והחל לקיים באדיקות את כל המצוות.
בפרוס ימי החנוכה, סיפר לו ר' אשר על נס חנוכה שארע בימי בית המקדש השני, כאשר היוונים ניסו להשכיח מהיהודים את התורה והמצוות, ובזכות מסירות נפשם של מתתיהו כהן גדול ובניו, נעשה נס ונצחו המעטים את הרבים, וכאשר נכנסו מחדש למקדש, דלקה המנורה שמונה לילות אף שהשמן היה בכמות שהספיקה ללילה אחד בלבד.
"הבה נחפש", אמר לו, "פחית קטנה של שימורים, ונכין ממנה חנוכייה בה נוכל להדליק בכל ערב נרות.
רצוי שתהיה הפחית קטנה, כדי שהשכנים הגויים לא יחושו במעשינו וילשינו עלינו".
נחמן הזדעק:על נס פלאי שהתנוצץ במחנות העבודה הסיביריים, והאיר את אפלת הגלות ואת חשכת המאסר בליל חמישי של חנוכה, סיפר החסיד ר' אשר ששונקין, מותיקי חסידי ליובאוויטש, שנשפט לחמש-עשרה שנות מאסר ב'עוון' שמירת היהדות ברוסיה הסובייטית.
גם בגיא-צלמוות זה לא נרתע ר' אשר, ובמסירות נפש כפשוטה, שמר על מצוות התורה בכל הדרכים שעמדו לרשותו.
יום אחד ניגש אל ר' אשר אסיר יהודי כבן ארבעים בשם נחמן רוזמן, שנשפט לעשרים וחמש שנות מאסר, ושאלו בהתפעלות:
"האם נכונה השמועה ששמעתי אודותיך, כי אינך עובד בשבת?"
ר' אשר אישר את הדברים.
"גם אני משתוקק לשמור על השבת ולא לעבוד ביום זה, יהודי אני", הגיב האיש.
ר' אשר השתומם.
היהודי נראה היה רחוק מתורה ומצוות. דוקא כאן, במחנות העונשין, רוצה הוא להתחיל לשמור שבת?!
"אין זה פשוט בכלל", הסביר לו ר' אשר.
"הדבר כרוך בעונשים כבדים, ואתה עלול להכלא בצינוק כמה יממות תמימות, ושם, עלול אתה לגווע ברעב..."
המשיך האיש לחקור: "ומה, אם כן, עושה אתה כאשר מכניסים אותך לצינוק כעונש על כך שאינך עובד בשבת?"
"מה יכול אני לעשות? השיב ר' אשר בחיוך קל. "אני יושב בצינוק עד שמוציאים אותי משם..."
"גם אני מוכן לשבת בצינוק בעבור שמירת השבת!" ענה האיש בהחלטיות.
מכאן ואילך הפך אותו יהודי יקר לשומר תורה ומצוות במסירות נפש, ללא פשרות וללא ויתורים.
בכל שבת נשאר בצריפו ולא יצא לעבודה, בלא להתחשב בעונשים הקשים. כמה ימי מאסר בצינוק סובייטי יכולים היו להוציא אדם מדעתו, אבל נחמן רוזמן לא היסס כלל.
אפילו להתחבא לא רצה.
"אם יענישו אותי, אקבל את יסוריי באהבה. יהיה זה לכפרה על עוונותיי..." אמר.
כך, פסק מאכילת טרפות, והחל לקיים באדיקות את כל המצוות.
בפרוס ימי החנוכה, סיפר לו ר' אשר על נס חנוכה שארע בימי בית המקדש השני, כאשר היוונים ניסו להשכיח מהיהודים את התורה והמצוות, ובזכות מסירות נפשם של מתתיהו כהן גדול ובניו, נעשה נס ונצחו המעטים את הרבים, וכאשר נכנסו מחדש למקדש, דלקה המנורה שמונה לילות אף שהשמן היה בכמות שהספיקה ללילה אחד בלבד.
"הבה נחפש", אמר לו, "פחית קטנה של שימורים, ונכין ממנה חנוכייה בה נוכל להדליק בכל ערב נרות.
רצוי שתהיה הפחית קטנה, כדי שהשכנים הגויים לא יחושו במעשינו וילשינו עלינו".
נחמן הזדעק: "לכבוד נס גדול שכזה אחפש באשפתות פחית מלוכלכת?!
לא ולא! נכין לנו מנורה חדשה ויפה ועליה נברך לאלקינו על הנסים והנפלאות שעשה לאבותינו!!!"
לאחר בירורים מצא נחמן את אחד האסירים שהיה פחח במקצועו, ותמורת תשלום של כמה רובלים הכין חנוכייה יפה ומהודרת.
ביום כ"ד בכסלו היו בידיו של נחמן מנורה יפהפיה ובקבוק שמן-זית. שם, במעמקי המחנה בסיביר.
בהגיע הערב הציבו ר' אשר ונחמן את המנורה בפתח החדרון הקטן שהיה בתוככי הצריף, בירכו על הנרות והדליקו את החנוכייה לעיני כל יושבי הצריף.
כל האסירים התקבצו סביב לראות את המחזה המוזר, והאזינו להסבריו של ר' אשר על בית המקדש שעמד על תילו בירושלים עיר הקודש, אותו טמאו היוונים, ועל הניצחון של החשמונאים על משנאי ה'.
איש מביניהם לא פצה את פיו לרעה, ואיש לא הלשין. בלבם רחשו כבוד ליהודים העומדים על אמונתם ונאמנים לתורתם ולמצוותיה.
ארבעת הלילות הראשונים חלפו בשקט, אך בלילה החמישי ארע הדבר.
בדיוק בעת שסיים ר' אשר להדליק את הנר החמישי, נכנס אל הצריף חייל חמוש ברובה, והחל לספור את האסירים.
הופעתו של החייל הייתה פתאומית.
לפי הכללים היו האסירים רשאים להתהלך בתחומי המחנה מעת חזרתם מהעבודה בשעה חמש אחרי הצהריים, ועד השעה עשר בלילה.
בשעה עשר נשמעה צפירה, וכולם נכנסו לצריפים.
בשעה זו נערכה ספירה כללית של כל האסירים לבדוק שאיש לא ברח, ולאחר מכן היה החייל הסופר נועל את דלתות הצריף אחריו עד לבוקר.
מעולם לא נערכה ספירה בשעה מוקדמת זו, ואיש מבין האסירים לא הבין מה מעשיו של החייל בשעה זו, בה מותר לאסירים לצאת מהצריף.
אחד האסירים ניגש לר' אשר ואמר לו כי אין ספק שבשלו הסער.
"מישהו הלשין עליך. הדלקת המנורה עלולה להפליל אותך בשתי עבירות חמורות: פולחן דתי, והעלאת אש בצריף.
מהר והשלך את המנורה לאחת הפינות המושלגות בעוד החייל עדיין טרוד בספירת האסירים, כך תחסוך מעצמך את העונש החמור..."
אך ר' אשר מיאן לכבות את המנורה.
"הנרות הללו קודש הם! לא אכבה אותם!" אמר.
עמדו ר' אשר ונחמן ליד המנורה הדולקת, ולבם פועם בחזקה.
מקרבם בקעה תפילה חרישית שיעשה הבורא עמם נס כשם שעשה לאבותיהם לפני למעלה מאלפיים שנה.
החייל סיים לספור והגיע אל המנורה. במבטו סקר את הנרות, ואחר שאל את ר' אשר בקול:
"פיאט?" – חמשה? כלומר, היום הוא היום החמישי של חנוכה?
ור' אשר עונה בטבעיות ובביטחון לא-לו – "פיאט".
החייל פנה לדרכו והלך לו בלא לומר מילה...
כל האסירים נותרו על עמדם נדהמים.
פשעים חמורים ביותר נעשו בצריף לעיני כל, והחייל, שתפקידו לשמור על החוק – לא די בכך שהוא מתעלם, הוא מעודד את הפשע בפיו!
"איש קדוש!" – הריעו האסירים לר' אשר בתשואות סוערות.
עד סוף ימיו היה ר' אשר בטוח שחייל זה היה אליהו הנביא.
בכל שנותיו במחנה, מעולם לא בוצע מפקד אסירים בשעה כזו, ואיש לא יכול היה להעלות על דעתו מחזה כזה – נציג השלטון הרואה שני אסירים העוברים בגלוי על שני עוונות חמורים במיוחד, ובמקום להענישם – מתעניין במעשיהם ומעניק להם רוח גבית לפשעם...
אם היה נתפס החייל, יכול היה להיענש קשות על התעלמותו, ולהפוך בעצמו לאסיר.
אין ספק כי זכותו של בעל התשובה נחמן רוזמן, איש מסירות הנפש, היא שהביאה באותו לילה למחנה את אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.
וכמעט מיותר לציין, שהדלקת הנרות בימים הבאים – אף היא עברה ללא כל תקלות...
