הנאצי החוויר והסמיק חליפות, מבע עיניו הפך מבוהל וכל עצמותיו רעדו מאימה...

הנאצי החוויר והסמיק חליפות, מבע עיניו הפך מבוהל וכל עצמותיו רעדו מאימה... "איש קדוש הוא זה", מלמל בפחד, "איך יתכן שהוא שרד את הכדור? הרי אך אמש היה מוטל מת, אני ולא אחר גררתי את גופתו החוצה... כיצד זכה זה בחיים חדשים ועודנו מסתובב כאן?"...

בפנים מפוייסות ניגש הנאצי אל הרב. "אני רואה שאינך בן אנוש רגיל", לחש בשקט, "אני מבין שיש לך כוחות על אנושיים. הרי אמש היית מוטל מת ועתה – אתה חי וקיים ומתפקד. לפיכך אמנה אותך לרב המחנה מהיום ואילך...".

היו אלה הימים האפלים, ימי מלחמת העולם השניה. עננים שחורים כיסו את שמי אירופה, מלחמה עקובה מדם וארוכת ימים ושנים שיסעה את מדינות היבשת. דם יהודי נשפך כמים, מכונות ההשמדה האכזריות של הנאצים ימח שמם פעלו בשיא תפוקתן ואין לך יום שקללתו קטנה מקודמו. ברכבות המוות נדחסו יהודים רבים, בדרכם האחרונה לקדש שם שמים. באמונה שלימה הקריבו עצמם על מזבח קידוש ה', נכונים ומוכנים למסור נפשם למוות על הזכות להיות יהודים מאמינים.

במחנות ההשמדה, בבלוקים צרים וארוכים ועל דרגשים מלאי פשפשים, הצטופפו הנותרים, ממתינים לתורם שבוודאי עוד יבוא. בחצרות המחנות שכבו חללי ירי לצד חללי רעב, ובתוככי המחנות פעלו בהקפדה ובסדר מופתי תאי הגזים הידועים לשמצה. מכונת ההשמדה הגרמנית לא ידעה שובעה, בדייקנות ובקפדנות עברה עיר אחרי עיר וכפר אחרי כפר, אוספת את היהודים אל הרכבות ומובילה אותם אל התחנה הסופית והאחרונה, בה הפכו לגבעת אפר אילמת ועצובה.

אחד המחנות הידועים, היה מחנה ברגן בלזן המפורסם, לשם הובל ביום מן הימים אדם תלמיד חכם גדול ונשוא פנים, הוא הגאון רבי שרגא שמואל שניצלר זצ"ל, שכיהן כאב בית דין העיירה טשאבא שבהונגריה (נפ' כז תשרי תש"מ). גם לעיירתו הגיעה ידם המגואלת בדם של הנאצים, והוא נמנה על מאות אלפי יהודי הונגריה שהועלו על רכבות המשא, למסע ארוך בואכה מחנה ברגן בלזן, שם קיבלו הנאצים את ההחלטות מה לעשות עם כל יהודי.

במחנה שררה משמעת ברזל. מדי יום לפנות בוקר, הוערו היהודים לעמל היום, לעבודת פרך בשירות הנאצים. כדי למנוע תקלות ותירוצים, לא היו במחנה כל חילופי דברים. מי שלא עמד בדרישות ובהוראות נורה על אתר, ומדי יום שימשו כמה גופות חדשות כתמרור אזהרה, כי ככה ייעשה למי שימרה את פי המפקדים... העבודה התנהלה בדייקנות, בלי חריקות ובלי שינויים. בחורף כבקיץ בקור מקפיא ובשרב מחניק, התייצבו היהודים לעבודה באותם בגדים, לאחר אותה מנת מזון זעומה, ובאותה שעה.

דווקא לכן הייתה כה גדולה התמיהה, כאשר אחד הנאצים קרא לרב שניצלר מתוך שורות העבודה... אחיו היהודים הביטו בו עושה את דרכו לעבר החייל, בחרדה מהולה בסקרנות. מי יודע מה רוצים ממנו, מי יודע מה עשה ובמה חטא, ובעיקר – מי יודע אם יזכה עוד לשוב לשורות העבודה, או יצטרף לרשימה המתארכת של הנספים על קידוש ה'. הם המשיכו בעמל יומם, תוך הצצות תכופות בנעשה בסמוך – הדין ודברים המתפתח בין הנאצי להרב שניצלר... "יהודון נבזה!" פתח הנאצי בהתנשאות, "אני יכול להרוג אותך עכשיו, אבל חבל לי לבזבז כדור על יצור כמוך! אז תייתר לי את הצורך לירות בך ותאמר בפניי כמה דברי כפירה באמונתך, שישמחו את לבי בכך שאתם היהודונים כבר נגמלתם מאמונתכם ולמדתם כי רק מלכות הרייך היא השולטת!".

הנאצי היה בטוח, כי לנוכח האיום המפורש בוודאי יאמר הרב את אשר התבקש. לא היה לו שמץ ספק, והוא ציפה לשמוע את הדברים המפורשים יוצאים מפי היהודי שלפניו... אלא שהרב לא התבלבל, אף לא לרגע. פניו הרצינו, עיניו התמקדו והוא השיב בשקט ובנחישות: "לא יקום ולא יהיה, יש בורא לעולם ואין עוד מלבדו!". היהודים מסביב כבר העריכו מה יהיה ההמשך. היה ברור כי עכשיו תישמע שריקת הכדור, שתסיים את חייו של הרב שניצלר. לא שהיה זה מחזה נדיר במחנה, ועדיין – כל מעשה נאצי כזה היה מזעזע וזורע בהלה... אלא שדווקא לנאצי היתה סבלנות, כנראה היתה חשיבות גדולה יותר בעיניו לשמוע דברי כפירה מפי יהודי, מאשר לרצוח אותו בדם קר על עקשנותו למען אמונתו...

"חבל עליך", ניסה לשדל את הרב שניצלר, "עדיין אינך מבוגר ותוכל להמשיך בחייך מבלי שיאונה לך כל רע. הרבה יותר פשוט והגיוני שתצהיר שדבריך הקודמים הם דברי הבל ותפנק אותי בנאום הכופר בכל אמונתך הדתית. אני נותן לך הזדמנות שניה ואחרונה להציל את חייך!" הוסיף, והניף את הנשק באיום... היהודים מסביב כבר היו אחוזי אימה. הפחד היה מוחשי, גם המלחמה. כל שהנאצי מבקש הוא רק משפט אחד, אך משפט הכופר באמונה הבסיסית ביותר של כל יהודי. מנגד – הרב שניצלר לא התבלבל אף לרגע, היה ברור כי הוא נחוש... "הנשתבשה עליי דעתי?" שאל את הנאצי בהתרסה. "וכי בגלל שאני כאן במחנה, בתנאים כאלה ובגלל איום מטופש כזה, נראה לך שאוציא דברי כפירה מפי? הרי כולנו רואים את השמים ואת הארץ, אותם ברא בורא עולם. מאז ועד היום הוא מנהיג את העולם ברחמיו ובחסדיו, זה דבר פשוט וברור שכל יהודי מאמין בו, גם במחיר חייו!".

הנאצי התמלא זעם. עיניו התרוצצו בחוריהן, הוא רעד מכעס. היהודון החצוף הצליח להוציאו לגמרי משלוות נפשו... "זו אזהרה אחרונה", אמר ודרך את נשקו, "או שתאמר דברי כפירה, או שאני יורה בך בזה הרגע. תגיד מה שאומרים לך, ולא...". עכשיו היה ברור שזה הולך לקראת הסוף. איש לא חשב כי הרב עוד ייכנע, וגם לא היה ספק מה תהיה התוצאה. הרב שניצלר עטה על פניו ארשת רגועה ומלאכית, ואמר בשלווה את המילים אותן כבר שמע הנאצי אינספור פעמים: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד!". הנאצי נזעם עד להשחית, הפטיר קללות בגרמנית וכיוון את הרובה. שריקה עזה נשמעה, הכדור פילח את הדרך אל הרב שניצלר, שבתוך שניה נפל ארצה...

הבהלה ניכרה היטב על פני היהודים, בודדים אף העזו להזיל דמעה על דמות מופת שהיתה במחנה ומסרה נפשה על קידוש השם. הנאצים העומדים מסביב פתחו מיד בצרחות שמחה, על עוד ז'יד שהתעקש ושילם בראשו, הם עברו על ידו, דרכו על הגופה המוטלת על הארץ וגם ירקו עליה בבוז. רק המפקד המקומי התעצבן על עיכוב סדר היום וגער בנאצי: "עכשיו הגופה של היהודון תסריח פה ומי יטפל בה? תפוס את הגופה הזו וזרוק אותה החוצה, שינקו אותה מכאן לפני שכל האיזור יתמלא בדם יהודי מעלה צחנה...". הנאצי עשה לפי ההוראות, הוא תפס את גופת הרב שניצלר בזרועותיו וגרר אותה החוצה, מניח אותה בשביל החיצוני.

מספר דקות אחרי שהנאצי עזב את המקום, והנה "הגופה" מתחילה לנוע... הרב שניצלר התאפק עד עתה שלא לנשום, גם לא לחייך על נס הצלתו. מתברר שהכדור פספס אותו בסנטימטר בודד, הוא נפל ארצה מבהלה והבין כי כדאי יותר להעמיד פני מת, תוך שהוא מודה לבורא עולם על נס הצלתו המופלא... רק כחלוף דקות ארוכות קם, התנער מהאבק שדבק בו ועשה דרכו לשנת לילה על הדרגש, לא לפני שקרא שוב קריאת שמע בכוונה עצומה... בין היהודים כבר נפוצה השמועה הסודית כי הרב שניצלר נותר חי. עצם הישארותו בחיים למרות העמידה על העקרונות, מסירות הנפש על האמונה גם לנוכח הנשק והיריה – היה בהם חיזוק עצום לכל יושבי המחנה. העובדה כי הרב שניצלר לא נפגע היתה כמין הארה שמיימית בתוככי אפילת המחנה, כי בורא עולם חי וקיים ומשגיח גם כאן!

לעומת היהודים, הרי שביום המחרת, כאשר אותו נאצי מרושע חלף ליד הרב שניצלר, הוא נבהל ואחזתו חלחלה. הן היה בטוח שהרב כבר איננו בין החיים ואילו היהודון עודו חי וקיים... הנאצי החוויר והסמיק חליפות, מבע עיניו הפך מבוהל וכל עצמותיו רעדו מאימה... "איש קדוש הוא זה", מלמל בפחד, "איך יתכן שהוא שרד את הכדור? הרי אך אמש היה מוטל מת, אני ולא אחר גררתי את גופתו החוצה... כיצד זכה זה בחיים חדשים ועודנו מסתובב כאן?"...

בפנים מפוייסות ניגש הנאצי אל הרב. "אני רואה שאינך בן אנוש רגיל", לחש בשקט, "אני מבין שיש לך כוחות על אנושיים. הרי אמש היית מוטל מת ועתה – אתה חי וקיים ומתפקד. לפיכך אמנה אותך לרב המחנה מהיום ואילך...". לא היה יום טוב לרב שניצלר במחנה, כמו היום הזה. עול העבודה הקשה הומר בעבודה קלה יחסית, הוא זכה לפרוטקציה בגישה למזון כשר, לחופשות ביום השבת ולאספקת שירותי דת סדירים. מאותו היום התעטר בתואר "רב מחנה ברגן בלזן", ובתפקידו סייע רבות לאחיו הנאנקים... עם בוא החורף, נערכה התארגנות מחדש במחנה. יהודים רבים כבר נשלחו למשרפות, בודדים בלבד זכו להשתחרר. המפקדים הנאצים מיהרו לאכלס את הדרגשים המפונים, ואחד המועברים אליהם היה לא אחר מאשר הרב שניצלר.

היה זה ליל כ"ד בכסלו, ערב חנוכה. כל מעייני הרב שניצלר נתונים בשאלה איך ניתן להשיג כאן, בעומק תהום המחנה, שמן ופתילות להדלקת נרות החנוכה. באותו יום בדיוק, הוא מועבר לדרגש בבלוק אחר והוא ממהר לנער את הכרית התבן המוכנה על הדרגש. כתוצאה מהניעור, נופלת לפתע שקית קטנה מתוך הכרית, ובתוך השקית אוצר שלא יסולא בפז: כמה פיסות בד מוכנות כפתילות ולצידן צלוחית ארוזה יפה ובה שמן זית...

לימים התברר כי מי שהטמין את האוצר בכרית היה הרב הקדוש רבי יואל מסאטמר זי"ע, שביום כ"א בכסלו שוחרר מהמחנה ועשה דרכו לשוויץ הנייטרלית. הרבי מסאטמר התארגן מבעוד מועד עם כל צרכי החנוכה, וכשהוברח מהמחנה באישון ליל – הותיר בכרית את האוצר היקר, שהתגלגל לידיים טובות.

מאות יהודים, מכל רחבי המחנה, התקבצו באותו לילה לבלוק של הרב שניצלר. בפנים קורנות ומאושרות, עמד הרב ובירך בקול: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו... שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", וגם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!". היהודים שמסביב מחו דמעות התרגשות והרב שניצלר עמד באמצע, שמח ומאושר. עוד נר הוצת, עוד להבה נדלקה. נצח ישראל לא ישקר, האמונה הנצחית תמשיך לפעום ולהוביל את עם ישראל, עד לגאולה השלימה...!

(פניני פרשת השבוע)